אתי אסתר נאור, "כולך אדומה, וכל- כך לבנה" . מאת אירנה גורדון

נטיפי שעווה אדומים זולגים מתוך בדי גזה לבנים, תלויים, ויוצרים מיצב פיסולי מטלטל. העבודה לוכדת את הצופה בין חלליה, ומובילה אותו אל תוככי חוויה שטיבה חידתי: האם זוהי זירת אלימות חיצונית, חדשותית, או שמא זהו צוהר למקום של כאב פנימי הנפרש כנוף קדמון, מבקש לגעת במה שלא ניתן לתיאור? אתי נאור ממשיכה בעבודתה החדשה לבחון אופנים שונים בהם מגלם החומר את חמקמקותן של תחושות מנוגדות כמו ארוטיות, פחד, יופי וסבל. באמצעות החומר היא יוצרת מרחב פנטסטי המעלה את הדואליות של החוויה הנשית בעודה מבקשת לערער על אפשרות לפרשנות רגשית ורעיונית אחת ברורה.

המיצב "כולך אדומה וכל-כך לבנה" הוא site-specfic – מתייחס לחלל בו הוא מתהווה – והוא בנוי מחסימות וממסלולי זרימה אופקיים ואנכיים אותם יוצרים בדי הגזה ונזילות השעווה האדומה מתוכם. הקלילות והשקיפות של הבדים חוברת לתפקוד הרפואי שלהם של עצירת זרימת הדם מתוך פצעים פתוחים, חבישה וחיטוי. התחושה הנוצרת למראם היא אמביוולנטית – של רכות ותנועה הטומנים בחובם כאב. אמביוולנטיות זו מתקבעת ומתעצמת על-ידי השעווה האדומה שנדמית כנוטפת מתוך הבדים. היא מושכת אותם מטה ומתגבשת בתצורות המזכירות נטיפים בטבע על זמן התהוותם האיטי, המתמשך, והצטרפותם העקבית של משקעי גיר זעירים זה על גבי זה. בעבודתה של נאור נדמים נטיפי השעווה לגופים פיסוליים מעשה ידי הטבע הפורשים נוף אפל ומסתורי שמסרב להתפענח. בה בשעה אותם הגופים עצמם ושילובם עם הבדים הנופלים, הלבנים, מאותתים אל עבר עקבותיו של מעשה אלים חיצוני או לחילופין מסכת של כאב גופני. האמנית מבקשת לגלות את הסמוי המיוחס לגוף האישה ולהציגו כחומר במרחב.

לוס איריגארי, אחד הקולות הבולטים בגל הפמיניזם השני של שנות ה-70, השתיתה את התיאוריה הפמיניסטית שלה על הגוף החומרי ועל הספציפיות המינית שלו כממשות וכתודעה הנמצאות מעבר לכל הבנייה תרבותית. ההבדל בין נשים לגברים על פי איריגארי, הוא הבדל מהותי וקריטי המייצר סדר אחר של שפה, של דמיון ושל קיום. איריגארי ביקשה לקרוא את הנשיות שלא על פי המערך התבוני-לוגי של ההבנייה הגברית שעל פיה התעצבה התרבות מערבית. בספרה החשוב "מין זה שאינו אחד" היא דיברה על הצורך בשפה חדשה – האישה אינה צריכה לדבר באותה השפה של הגברים שכן אזי ייווצרו אותם הסדרים, אותם הסיפורים. עליה למצוא שפה חדשה שתהייה שפתה שלה, בה לא ידברו אודותיה כיישות מלאת סוד, אלא שפה בה האישה תהייה נוכחת ותדבר מתוכה, מתוך גופה ומיניותה. על פי איריגארי, זו שפה ששולטת בה הכפילות, השניות, האסוציאטיביות והסיבתיות, ובעיקר הדיאלוג. איריגארי כותבת על שניות זו דרך מושג הדם הלבן (sang blanc) המסמל את הקשר ההרסני בין אב לבן (תסביך אדיפוס) אל מול הדם האדום (sang rouge) המסמל את הקשר הדיאלוגי בין אם לבתה: "אין הכרח בשפיכת דם שיישפך, בינינו. אין צורך בפצע כדי שניזכר כי הדם קיים. הוא זורם בנו, מאתנו. הדם מוכר לנו. הדם: קרוב. את כולך אדומה. וכל כך לבנה. הנך זו וגם זו. אינך הופכת לאדומה כשאת מאבדת את תומך. את לבנה משום שלא התרחקת מהדם [...] הלובן שבאדום אינו לוקח דבר. הוא מחזיר באותה מידה שהוא לוקח. מאיר, ללא אוטרקיה" (לוס איריגארי, "מין זה שאינו אחד", 2003, תרגמה מצרפתית דניאלה ליבר, תל אביב: הוצאת רסלינ, עמ' 67). איריגארי מבקשת ליצור דיבור שיכול להכיל חוויות הנובעות מהחומר, מחוש המישוש ולא מהראייה.

אתי נאור נדברת עם איריגארי ומחשבתה ובה בעת היא יוצרת מתוך האופן בו היא חווה את גופה שלה כאישה וכאמנית. עבודתה עוסקת בשניות שבשליטה ובחוסר שליטה, ביפה ובבזוי, בלבן הלוגוצנטרי ובאדום המתפשט של מיניות ותשוקה, בטהור ובמוכתם ובמתח ביניהם. השניות שמציבה העבודה היא מלכודת ופתח לעולם אחר, מודחק ולא נהיר בו איום ומיניות, פחד וארוטיות משמשים בו בערבוביה. האקספרסיביות בעבודתה של נאור פוגשת מגבלות של ניקיון ואסתטיזציה כדי ליצור מרחב ההופך את הסדרים ומוציא את הפנים אל החוץ בעודו מעלה על נס את ההתנסות האחרת, המודחקת, זו שמחפשת עדיין קול משלה.

אירנה גורדון

התערוכה תוצג בגלריה פלורנטין 45 בתאריכים 15.9.2011-29.10.2011