פנינה בן דוד
"קצוות" תערוכת יחיד יוני 2007
אוצר: ד"ר אנטון בידרמן
פתיחה: מוצ"ש, 2 ליוני בשעה 20:30 תיפתח תערוכתה של פנינה בן דויד
נעילה: 30 ליוני 2007
פנינה בן דוד בת 53 נשואה, אם לארבעה וסבתא לנכד חייה ויוצרת במושב עין-עירון. עבדה כאחות בכירה בטיפול נמרץ וכמאבחנת ומטפלת הוליסטית. למדה במדרשה לאמנות ברמת השרון ובשנים האחרונות עוסקת ביצירה נטו תחת הנחייתו של ד"ר אנטון בידרמן. זיכרון ילדותה מתחיל מהקשר המיוחד שלה עם אביה ז"ל. אביה שהיה אמן רגיש בנשמתו עבד בחייו כנגר והיה
.jpg)
מתרגש מכל יצירה שיצא תחת ידיו האמנותיות. פנינה שליוותה אותו בילדותה ואף שימשה לו כעוזרת ספגה אתרגישותו, את רצינותו לעבודה ודיוקו למקצוע ולא מעט מחוכמתו. שיח פנימי נוקב בחיפוש תמידי אחר האיזון שבין קצוות החומרי והרוחני של היוצרת חושף דיאלוג הנשען על בניה וסדר, משמעת עצמית כיסודות של המסגרת השלמה ביחס לדחף והצורך לפרק, להרוס ולהרכיב מחדש מסגרות אחרות. זיכרון-ילדות נוסף מהדהד מהבדים הרכים, העדינים והשקופים שלבשה אימא. "אני נזכרת בעוצמות הצבעים המרוכזים של בגדי הנשים הבוגרות שבמשפחתה המורחבת שהובילו לשיכרון חושים, חוויה שנלכדה כחותם הזיכרון". אסתטיקה נקייה, רוויה בגווני אדום, ורוד, כתום, צהוב, תכלת, ירקרקים וסגולים מזכיר ליוצרת את צבעי המאכלים והריחות שאפפו את בית אבא ואימא. מקצבי הציור ותחבירי הצבע מקבלים ערך מוסף למוסיקה והשירה שהיתה חלק בלתי נפרד מהחיים בבית הוריה ולימים בביתה. החיפוש של פנינה בן דוד אחר משמעות החיים ותפקידנו בעולם, נשען על ציר זמן-ילדות בבית הוריה שהפכה בימים לאימא וסבתא. מחזור חיים משמעותי הנע בין קצוות של אושר וסכנות, בין הגוף הגשמי להבניות רוחניות וכבניה מחדש תודעה מנטאלית יציבה, אמיתית ושורשית. לסגנון המופשט הגיעה לאחר שנים של חיפוש בעולם הפיגורטיבי שלא אפשר לה להגיע ליעדה.אמנות מופשטת היא אמנות בה אין אובייקטים ריאליים או פיגורות. אמנות זו מתרכזת בביטוי של ערכים אמנותיים אוניברסאליים כגוןצבע, צורה, טקסטורה וקומפוזיציה. מקורה של האמנות המופשטת הוא בתחילת המאה ה – 20 בעבודתו של הצייר ואסילי קנדינסקי אשר העמיד את ביטוי הרגש כערך עליון של האמנות. ציוריו שאבו מן הצורות בטבע והדמיון והיוו מעין הפשטה ציורית שלו. את ציוריו השונים כינה קנדינסקי בשם 'קומפוזיציות' בכך שאף להדגיש את הניסיון שלו לנתק את הציורים ממקור ההשפעה הוויזואלי היומיומי שלהן ולהשאיר אותם כחיבור ויזואלי של מרכיבים שונים. ציוריה של פנינה מתכתבים עם הערכים המטאפיזיים של קנדינסקי ורותקו. התחברות של קליטה חושית, ושל תהליכים קודמים בהבנת הצבע כמקור של אור ואנרגיה עצמאיים וכתחייה מחדש לאופציות הגלומות בו.
.jpg)
השיח האמנותי שלה מובחן בשילוש המחבר בין הזיכרון, שפות האמנות והטעם האישי. מרותקו היא לוקחת את הרגישות הרוחנית המובחנת כאיפוק וקדושה. מקנדינסקי היא למדה על המקצבים המוסיקאליים וביטויים לערכים פלסטיים. הניואנסים הדקים בעבודותיה והצבעוניות העשירה מפעיל ערנות חושית מוגברת המקרינה צבע ואור עם נפחיות משתנה וכביטוי של הבעה אקספרסיבית העולה מזיכרון בית אימא ואבא. תחושת המרקם הציורי משתנה תדיר, מחומר נוזלי לחומר מרחף נטול כוח משיכה המזכיר את עבודותיהם של מוריס לוויס וסול לוויט שגם הם חיפשו אחר תכלית ומהות של כוח אסתטי נעלה ושל הצבע כאנרגיה וכהבעה בלתי אמצעית. הצופה בציוריה מועלה למחוזות עליונים הנראים כמטאורים במרחב אינסופי וישאב חזרה עד עומק הדמון. קצוות המשתנים מעמיקים את משמעות הזמן והנוכחות. כל עבודה היא "רגע", היא "מומנטום", וגםהמשך מסע מעבודה הקודמת המציינת "הווה" ולא רקהמשך של עבר ועתיד. התהליך הדיאלקטי מוביל לסינתזה בין שקיפות לגבישי, בין אור לחומר, בין המרחב המופשט למרחב התודעה ותהליך הקונפיגורציה מייצג היטב את קצוות חייה, קצוות חיינו...
