מיכאל רפופורט "אזור תעשיה, אורחים", גלריה רוזנפלד

 לתמונות נוספות מהתערוכה

מיכאל רפופורט פועל במתח שבין מציאות ותיאור ציורי. הוא נשען בכך על מסורת ארוכה של ציור שהחלה בציור דתי מן המאות 15 ו- 16. מסורת זו מתעמתת ישירות עם הצילום, כתחליף לתיאור הציורי. בבסיס פעולת הציור של רפופורט עומדת שאיפה עצומה לדיוק ולטשטוש גבולות בין ציור וצילום, בין הניתן לתיאור (גוף, מקום) לבין הבלתי ניתן לתיאור (רוח). ציוריו כמו מבקשים להנכיח רוח טרנסנדנטית כלשהי ולהפגיש אותה עם נוכחות ארצית, יומיומית.

בתהליך העבודה שלו, מחפש רפופורט להפגיש שני עולמות באמצעות נוכחות אנושית, אשר ניראותה עשויה לבלבל בקריאה ראשונה. הוא מאתר אנשים שונים מחייו, אנשים שלא קשורים אליו בהכרח, אם כי אנשים שהוא פוגש במקרה, ומוצא בפניהם (ובנוכחותם הפיזית) סוג של אנרגיה מאגית, מעין פני אלוהים חיים. את הסטים של הציור הוא בונה באמצעות הדבקה מלאכותית בין הצילומים של הדמויות שהוא בוחר/מאתר, לבין סט חיצוני, אחר, שצולם בנפרד מהן. התפאורות שהוא בוחר כדי לשתול בהן את הדמויות, הם אזורים עלובים ומוזנחים שממוקמים בשולי העיר, באזורי התעשייה שלה – הרחק מן המרכז הפועם והחי של העיר, הרחק מן החיים.

בשלב השני, משעומדת לרשותו בסטודיו סקיצה מטופלת של שתי נוכחויות הללו, פועל רפופורט כאלכימאי: הוא מבקש ליצור משטח אחד, בעל שפה אחת, המאחדת בין שני העולמות שהוא הרכיב באופן מלאכותי. הוא לפיכך מציע להטמיע באמצעות שפה שלישית, שפה של חומר ופעולה, את העולמות הבלתי ניתנים לייצוג.

רפופורט מרבה לדבר על השינוי ההרסני שאירע לאנושות ברבות השנים, על הריקבון של המוסר האנושי ועל הזילות שעברה הדמות האנושית לאורך ההיסטוריה. הוא חש כבמאי שיש בראשו תסריט, והוא מנסה לאתר דמויות מורכבות ומעניינות, כדי למלא את אותו תרחיש או את אותו מפגש קולנועי. הדבר בא לידי ביטוי בציוריו מלאי האווירה, בהם תאורות חריפות של אור וצל, תפאורות מצויות ודמויות שממלאות את אותם סטים עזובים. אפשר שהדמויות שרפופורט בוחר מטעינות את הסטים המוזנחים שהן מצויות בהם, במטען קדוש ואפילו ביופי. היופי, במובן הטהור והמיידי של המילה, נעדר מן הציורים, והוא מפציע מתוכם כאפקט תיאורי, כלומר הוא קשור לאופן שבו הם נעשים, לאופן שבו הם נראים.

מעגל הציורים שרפופורט מצייר מעורר שאלה עקרונית על היחסים שבין דמות ורקע. עולים על הדעת ציוריו של פיטר ברויגל האב (Pieter Brueghel the Elder), בהם על רקע הנופים הפסטוראליים הנפלאים שצייר, תוארו דמויות בשיא עלבונן, במעשי עוולה ושטות. בציוריו של רפופורט נדמה שחל היפוך: הנופים נרקבו, והם כעת אזורי ספר, אזורי תעשייה ושוליים של עיר, ובליבם נשתלו דמויות, שכל כמה שהן עשויות להיראות אגביות, חסרות פעולה, אקראיות... הן אנושיות, יומיומיות, פשוטות ובעלות הילה של רגש. הילה שאפשר לקשור להילה דתית שאבדה.

נדמה אם כן, שרפופורט מעמת באמצעות הציור לא רק את שני העולמות המקוטעים (הדמות והרקע), אלא את הקדוש מול החולף, הארצי. נגזרת מכך שאיפתו הבסיסית ביותר של רפופורט, והיא הניסיון להעמיד את הסובייקט במרכז השאלה הציורית, דבר שלתפיסתו, נשכח מעט מן העולם הציורי. ייתכן שבאמצעות הניסיון השאפתני הזה, להשיב אל הסובייקט את תשומת הלב ואת המבט, מצליח רפופורט להטעין את הדמויות במעמד של מלאכי שרת עלי אדמות, כסוכנים של רוח.