אביטל כנעני ואלונה רודה פותחות בתערוכתן "הרואיקה" , את סדרת תערוכות המיצבים החדשה "רצף " של מוזיאון פתח תקוה. תערוכתן של אלונה רודה ואביטל כנעני מציגה תערוכת מיצבים המפנה זרקור מתווך ופרשני אל מושג הגבורה, אל ערך ההנצחה ואל זיכרון הלוחמים , זאת תוך התכתבות עם יצירות מאוסף המוזיאון ,כך שבאסטרטגיה של פירוק ובניה מחדש מבודדת כל אחת מהן את הדימוי ההרואי לכדי מוטיב פורמליסטי, שבתהליך התרוקנותו, פותח פתח לנרטיב חדש.

התכתבות זו עם יצירות מאוסף המוזיאון היא מטרת סדרת התערוכות החדשה רצף, מבקשת לשפוך אור על אוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות מנקודת מבט עכשווית. כל תערוכה תהווה מצע במסגרתו יוזמנו אמנים עכשוויים ליצור מיצבים מותאמי-מקום (site-specific), שיתייחסו ליצירות מתוך האוסף, תוך בחינת נושא הנגזר ממנו.

בבסיס סדרת התערוכות, מהלך אוצרותי שמבקש להציע קריאה מחודשת של יצירות האוסף באמצעות חיבורן לעבודות עכשוויות וטעינתן במשמעות חדשה. המהלך הרעיוני העומד מאחורי המיצבים ינוע בין מחווה לבין אינטרטקסטואליות.

הרואיקה היא כאמור התערוכה הפותחת את הסדרה "רצף" של מוזיאון פתח תקוה. התערוכה מבקשת להפנות זרקור מתווך ופרשני אל יצירות ותיקות מאוסף המוזיאון בנושא . האמניות הצעירות, אביטל כנעני ואלונה רודה, הינן בנות דור שלישי להתיישבות הציונית החקלאית. אביטל כנעני מתכתבת עם קירות הפסיפס של מרדכי גומפל, קירות המנציחים פועלים ולוחמים. בעוד אלונה רודה מתייחסת לפסל יזכור של צבי אלדובי ולפסלי ברונזה של דמויות חלוצים מאת זאב בן צבי ויהושע יושפן. יצירות המטפלות בייצוגו הוויזואלי והערכי של אתוס הגבריות הציוני , האתוס של הצבר הלוחם וגואל הקרקע . ייצוג זה ששאב השראה מן האמנות המודרניסטית המגויסת, מעורר אצל שתי האמניות מבט ציני מפוכח לצד היקסמות מן הדימוי האדיר.

בחלל גלריית האוסף יצרה אלונה רודה אתר הנצחה אפלולי, במרכזו מוצבים פסלי הברונזה המסיביים מאוסף המוזיאון .המיצב כולל אמצעים בימתיים המשלבים אור, עשן וסאונד ושאובים מתרבות המועדונים, באמצעותם היא מעמתת את הנצחי והנשגב עם ערכים של קאמפ וטראש ומעלה את השאלה בדבר הפער שבין נוכחות הגיבור בפיסול המיתי לבין הפיכתו לרקוויזיט במפגן צלליות דרמטי.

ההאזנה למילות השיר Bird of Prey של ג'ים מוריסון שקטע ממנו נשמע ברקע,(http://www.youtube.com/watch?v=TSncHZG3y34&feature=related )חושפת זיקה בין עוצמת מעופו של העוף הדורס, המוכרת מהחלל הסמוך, לבין ההשתוקקות לחידלון, מחזקת את הקשר בין הרואיות למוות ובולטת אל מול שתיקתו הרועמת של מתחם ההנצחה הסמוך.

מיצב התקרה של אביטל כנעני, תלוי, על רקע הפסיפסים של גומפל, סמוך לחלל ההנצחה בית יד לבנים. עבודת הפיסול הידנית בכפיסי עץ, פרי עבודת כפיים עמלנית, המאפיינת את השפה של כנעני, עולה בקנה אחד עם טכניקת הפסיפס ועם עקרונות מינימליסטיים הנקשרים לאופני רישום מופשטים. הדימויים בהם משתמשת אביטל כנעני : נשר, שמיים, קרני שמש, מגולמים בכפיסי עץ מחוספסים המאזכרים אדמת טרשים, ומתקשרים לעיסוק בחלוציות, שכול וגבורה. העבודה נעה בין תחושת ריחוף וקלילות שהיא מייצרת בחלל לבין עוצמה ותוקפנות הניתזות מכפיסי העץ המתפרצים למרחב ומאיימים ליפול. המחשבה על הרואיות מתורגמת אצל כנעני לתחושת אי נוחות מאיימת ומעיקה המחלחלת בחלל. מושג הגבורה כחלק מהאתוס הקולקטיבי הישראלי, נטען במשמעות של כובד ללא נשוא ונקשר לתחושות של פחד וכאב.