טליה סיון, ילידת חיפה, 1990, מציגה עבודות קטנות, אישיות ואינטימיות, מתוך יומנים, ציורי משפחה, ואנשים קרובים
טליה מציירת בזפת, בשמן, בלי שום כבוד לשום דבר בכלל, כך לפחות זה נראה בחדר, כשרואים ערימה של רישומים
תחת ערימה של בגדים, ומעל זה אורגן, כן ציור וכלבה
בתור אוצר התערוכה הרבה פעמים הרגשתי כאילו אני מוצא סודות ומציל אוצרות אבודים. בלב שלם אני אומר אוצרות: דיוקן עצמי מיניאטורי שהתגלה על לייסט עץ שעמד לשמש כמסגרת. דיוקן גדול של יונתן, אבא של טליה, שנתלה מול חדרו כמחאה, הלך והתרטש, הובהל לממסגר ברגע האחרון. רישומים של ממה, סבתא של טליה, שלא ניתן להבינם כנראה בלי לדעת רומנית ("טליקושו ציירה משהיתה מאד קטנה..."). הרי ציור חייב להיות אישי - כפי שאיריס פראג מתארת: הציור הוא קשר או מערכת יחסים בין הרואה לנראה
גלרית האגף שמחה להציג אחת מחברות הגלריה בתערוכת יחיד ראשונה ומיוחדת - אמנית צעירה לפני כניסתה ללימודים, לאקדמיה, ולכל המשמעויות הנגררות מכאן. העבודות קשות, מעורפלות, יש שאומרים מדכאות. ובכל זאת טליה מציירת בהמון הומור וחושפת להתבוננות, מלשון בינה, ידע פרטי שמועבר לצופה - את הקשר שלה לעצמה, משפחתה וחבריה, המודלים שלה
שחר סיון, אוצר התערוכה (שם המשפחה הזהה אינו אלא צירוף מקרים מזעזע )י