Shlomit Averbuch- Mezuzah repair
בית האמנים מציג את תערוכת "תיקון המזוזה" של הפסלת שלומית אברבוך.
אברבוך מחברת בין דימוי זה, הלקוח
מעולם המסורת היהודית, לבין תכנים אישיים וחברתיים. באמצעות תיקון המזוזה היא מתקנה בעצמה טעויות שלה וצלקות שנותרו בה.
התערוכה משמשת אותה כמסע עצמי לעבר תיקון עצמי. היא במסע של תהליך עמוק של טיהור ובנייה מחדש.
למזוזה, המהווה זיהוי לבית יהודי, מיוחסות סגולות רבות של הגנה ושמירה על הנוכחים במקום, ויש חשיבות רבי לתקינותה וכשרותה, שכן, מזוזה בעלת פגמים נאסרת לשימוש, ומחייבת את החלפתה, ומבידה והיא אינה ראויה לשימוש- היא ג=נגנזת בפח מיוחד. ישנו צורך בבדיקת המזוזה מידי עת, וכשיש צורך, למשל בעת צרה או בתקופות קשות- מתקנים את המזוזות ואף מחליפים אותם במידת הצורך- להבטיח שהתיקון שעבר על המזוזות- יחול גם על יושבי הבית.
אברבוך נותנת פרשנות משלה לחלקי המזוזה-
בית המזוזה הינו חלק האישיות- הוא חיצוני למזוזה, הוא דקורטיבי ומותאם למשקוף הדלת, בהתאם לתבניות וערכים תרבותיים וחברתיים.
המזוזה עצמה- בה ישנם שני פסוקים: "שמע ישראל' ו"והיה אם שמע" רשומים על מגילת קלף מגולגלת- מסמלת פנימיות- והיא משתמשת בסימנים צרובים על משטחים כדימוי לקלף המזוזה.
במהלך 40 שנות יצירה הציבה הפסלת שלומית אברבוך למעלה מ 60 פסלים ברחבי הארץ
וגם בחו"ל. ביניהם: "וכתתו חרבותם" באתר הזיכרון בפילובקס בחולון, "אלומות" בגן הפסלים בכניסה ליישוב בית דגן, גן פסלים הנקרא "מחזור חיים" בבית החולים הגריאטרי פרדס חנה, ועוד פסלי חוצות רבים אחרים בבתי ספר, בגנים ציבוריים ובכיכרות בתל-אביב, ראשון לציון נתניה, יבנה ובמקומות נוספים .
בשנה האחרונה החלה יוצרת פסלים אינטימיים, בעלי מסרים אישיים, כדוגמת תערוכתה הנוכחית "תיקון המזוזה ".
ד"ר קציעה עלון כותבת עליה:
.jpg "שלומית אברבוך")
פסקנות כותרת התערוכה החדשה של שלומית אברבוך מכניסה אותנו מניה וביה אל עולם צורני הקשור בטבורו לתשמיש הקדושה היהודי: המזוזה. אולם אברבוך, הכפופה ראשית לכול למודוס הפעולה של ספירת האמנות, מציעה ארכיטקטורה צורנית מורכבת, הנחלצת באופן מרהיב מן התיוג "יודאיקה". המזוזה, חפץ מאגי, קמיע, כתב תפילה, מבקש להעניק שמירה והגנה מפני הכאוס המשתולל בחוץ. אולם אברבוך מצרינה את הכאוס הפנימי והחיצוני גם יחד, ומערבלת בין "ציור" ל"כתב" תוך שהיא יוצרת דבר מה שאינו זה ואינו זה. זהו רישום כאוטי, מרצד, זז, נע ונע, המשתבר אל המזוזה: אלמנט מלבני (או מקל חרוטי, בפרשנותה של אברבוך) יציב.
"ההיררכיה בין הכתיבה לציור הולכת ומטשטשת. למעשה אין ביניהם כל הבדל: שניהם פועלים אותה פעולה ממש של העתקה וחיקוי--- הכתב והציור דומים, ---לא רק בנאמנותם לדגם אלא גם בנאמנותם לדגם מסדר שני, לסימן של הסימן: הכתב נאמן לקול, --- ואילו הציור---נאמן למושא החושי. ---הכתב והציור הם דיוקן של דגם שיש נשמה באפו: הכתב מייצג את הדיבור החי ואילו הציור – בתור זואוגרפמה, 'הכתב של החי' – מייצג את הגוף החי או את גוף החי. הכתב והציור דומים גם בכך ששניהם כושלים בייצוג שלהם, מכיוון ששניהם שותקים ובכך אינם מייצגים נאמנה את החי המדבר שאותו הם אמורים לייצג"[1] כתב ז'אק דרידה.
דומה כי אברבוך מבקשת להיכנס אל פנימו של התווך המצוי בין "ציור" ל"כתיבה", ובמשחק קומפוזיציוני נוצר שיווי משקל עדין בין שלמות הרמונית לעודפות נגדשת. ההישענות נפשית והאמנותית על מודל יהודי בן אלפי שנים מרסנת את האנרגיה הרוחנית הדמונית, מעדנת אותה ומעבירה אותה מטמורפוזה טוטאלית. כך מבצעת אברבוך "היפוך מלא" במודוס הפעולה של המזוזה, ומבקשת לראותה כמגן מפני הכאוס הפרטי, הפנימי והאינטימי דווקא.
עבודותיה של אברבוך מסמנות תמיד נקודה עיוורת הנעלמת מן העין, אופק סמוי, אולם בתערוכה זו נאספות הנקודות כולן אל נקודת המגוז האחת: הכתב הפנימי של המזוזה, שאינו נראה כלל לעין הצופה. הכתב, שהוא "כתיבה", במובנה הדרידיאני, ראשית הדברים ואחריתם: "טענתו של דרידה היא שהכתב הוא הדימוי הטוב ביותר לתיאור התנאים המאפשרים את קיומו של תהליך תקשורתי כלשהו מפני שבאופן עקרוני הכתב הוא מבנה כללי יותר מן הלשון המדוברת. מה שמייצב את המשמעות בתוך הדיבור מחד (מישור המסמן) והמחשבה מאידך (המסומן) הוא אותו עיקרון המונח ביסוד הגדרתו המהותית של הכתב : אפשרות זיהויים של דפוסים הנחשבים כקבועים בתוך מה שהוא למעשה הזרימה המשתנה תמיד, הבלתי חוזרת, של הזמן"[2].
פרט מתוך תיקון מזוזה שהיא כקוביה
ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, עמודים 98-100, הקיבוץ המאוחד 2002.
