ג'ואל-פיטר ויתקין הוא אחד מחמשת האבות של הצילום הפוסט מודרני מתחילת שנות ה-80 .
ביצירותיו חושף ויתקין עולם מתעתע, הזוי ומכושף בו שוכנים בכפיפה אחת החיים והמתים. הוא פועל כמי שתפקידו לגלות את הרבדים החבויים בנפש האדם: תשוקות אסורות, מחשבות אפלות, נוירוזות ופחדים.
הוא מציג דימויים משולבים של דמויות מעונות, אנשים קטועי-גפיים, גופות-אדם ולצידן חיות, נשים ענוגות, הרמפרודיטים ואמנים גאונים. כל אלה הם חלק ממופע מעורר סלידה ומשיכה, חזיונות הנעים על הגבול שבין הפרברטי לנשגב, הנורמאלי לחריג, הקדוש למחולל, ונוגעים בכאב ובסבל, בטאבו ובמודחק.
לדברי ויתקין, בדימויים אלו הוא אינו מבקש לזעזע כי אם להסב את תשומת ליבנו לאיסורים שמציבה בפנינו החברה ומנגד, לצרכיו הקמאיים של האדם.
ויתקין שואב את השראתו מן המיתולוגיה היוונית, ההיסטוריה של האמנות, הברית הישנה והחדשה. אמנות הצילום משמשת אותו ליצירת דמות האלוהים: “כדי לדעת אם אני באמת חי, עלי לעשות את הבלתי נראה לנראה. הצילום הוא אמצעי להוריד את האלוהים לארץ, במעשה הצילום הוא הופך ממשי עבורי. אני מאמין כי כל עבודותיי הן התגלמויותיו השונות, הן מייצגות את הצורה ואת המהות של מה שאני רואה בעיני רוחי ומנסה להבין" (מתוך מאמרו של ואן דר קוק בקטלוג התערוכה במוזיאון סן-פרנסיסקו לאמנות)