באמצעות תבנית גוף אישה אחת, יוצרת האמנית דליה ריזל שישה ייצוגי טורסי (רבים של טורסו) נשיים בעלי זהות מובחנת האחת מן האחרת.
על אף היות הטורסו פרגמנט של גוף עירום מעורטל מבגדיו, נטול זהות, המקרין שבירות ופגיעות, הטורסו שיצרה האמנית אינו מנכיח דימוי של גוף חשוף חסר הגנה. עוצמתו באה לו מן החומר, המשמש מרכיב דומיננטי בבניית הפסל. הטקסטיל - על מגוון האריגים, החומריות, הגוונים והטקסטורה המייחדת כל אריג ואריג - מעניק לטורסו את זהותו ואופיו.
השימוש בלבושי טקסטיל מתגלה כאסטרטגיה חתרנית דו-משמעית: האריג בונה ומעצב כיסוי לקליפת הגוף, ובו-זמנית הוא מגלה ברכות כפליו את איברי הטורסו העירומים, כמו מעטפת חיצונית של שכבת אפידרמיס מגוננת.
טורסי נטולי גפיים וראש מצביעים על היעדר אופציית התנועה - פיזית ומחשבתית. הצבתם בחלל התצוגה כפסלי קיר תבליטיים מדגישה את המתח המתקיים בין הנוכח לנעדר, בין הנראה לשאינו נראה, בין הסתרה לחשיפה, בין הדו-ממד לתלת-ממד.
