למי שמכיר את עבודותיה של רויטל לסיק נכונה הפתעה.
סדרת עבודותיה החדשות של רויטל מהווה שינוי מהותי לעומת יצירותיה הקודמות.
רויטל שהתעסקה "בגוף" וב"בשר" כמושא עבודותיה עד כה, יוצרת סדרה חדשה ושונה, שבמרכזה נופים שקטים ונקיים, שבהם כמעט ואין התרחשות נרטיבית מובהקת, כזאת שאפיינה את עבודותיה הקודמות.
יחד עם זאת נופיה של רויטל טעונים בדרמה ציורית ובעומס רגשי עז.
למרות שבמספר עבודות מתגלות דמויות קלושות והזויות מבעד לערפל האופף את מרחבי הציור, אין ספק שהגיבור הראשי הוא היער – היער הבוער.
ליער משמעות רבה עבור רויטל. משמעות אישית החרוטה בזיכרונה ובתודעתה. אביה של רויטל עבד כיערן ביערות הקרן הקיימת, ובילדותה, היער, על יופיו וסכנותיו, הוו חוויה חשובה ומרכזית בחייה.זיכרונות אלו באים לידי ביטוי בסדרה זאת.
אך חווית היער מעוררת בצופה משמעויות נוספות: משמעויות קולקטיוויות ותרבותיות של זיכרונות על סיפורי – עם, אגדות ילדים, ומיתוסים אפלים. מקום שמתרחשים בו טקסים קדומים ופולחנים אפלים, מקום מלא הוד, המסתיר בתוכו סודות ופיתויים, אך גם מלא בסכנות האורבות במחשכיו.
תחושות אלה עוברות בצורה ציורית נקייה ומינימליסטית. הבדים מצוירים במשטחי צבע חלקים, ללא קווי אופק ברורים, המפרידים בין שמים לארץ, חלל אמורפי נטול פיזיות, בעל צבעוניות עמוקה וחמה בדרך- כלל, כשרק כתמים בודדים מרמזים על להבות אש, או קווים מעורפלים המתווים צורות של גזעים אנכיים. בעבודות מסוימות האש הופכת למסת אור חמה ואטומה, והכדור האדום יכול להתפרש כגרם שמימי, שמש או ירח.
מצב הבעירה נדמה כמצב שאינו משתנה אלא כמצב קיומי אין סופי, כעין חלום המתקיים במציאות מקבילה. אלה הם נופים של דמדומים, מצב ביניים בין אור לחושך, בין חיים למוות, בין המודע לתת- מודע.
נופים מיסטיים אלה מזכירים את תפישת עולמם של האמנים הרומנטים של המאה ה-19 (TURNER האנגלי,ASPAR DAVIDC הגרמני.), נופים שיכולים להוות חזיון חיצוני ופנימי כאחד. הטבע כהשתקפות האדם על פגיעותו, וסערות נפשו. חזיון נפשי.
רויטל משילה מציוריה את האירוניה, הביקורתיות וההתעסקות בטאבו של אסור ומותר, ומישירה מבט אל עולם פנימי נקי וטהור, וכפי שהיא אמרה בעצמה: "געגוע למשהו שלא חייב להיות שמח במיוחד, ולא חייב להיות מאושר במיוחד. יכול להיות געגוע למשהו מרומם, נעלה."
תחושת המרחב הציורי נעה בין מציאות לחלום, פיזיות ומטאפיזיות, בין מתקתקות פתיינית, אפילו ארוטית (כפי שמרומז גם בצמד הכלבים המזדווג), לבין מונוכרומאטיות רוחנית ומנותקת, בגווני האפור והחום.
בסדרה זו העבודות פועלות כמרחבים מדיטטיבים הדומים למנדלות, שבמרכזם נקודת האור האדומה, נקודת אנרגיה שממנה מתפשט האור אל המרחב הציורי, אל המרחב הנפשי.
התערוכה כולה מציגה כעין מעגל של עבודות, החוזרות על עצמן כמנטרה פעם אחר פעם, שואבות אותנו פנימה אל היער האפל, ומקרינות כלפינו החוצה חום מתוק ומפתה.
התחושה והאנרגיה בציורים אלה נושאות בחובן איום וחוסר וודאות, היכולים לכלות ולשרוף, אך גם חום, רוך והתרפקות על משהו ראשוני ורחמי. אולי זהו הגילוי של הנשגב שמעבר לחומר, מעבר לבשר.
דרור בן עמי
