כשהמלא והריק נפגשים
כשהאור נבלע במקום בו החושך נפער
כשהאושר מכה במקום בו הכאב ממילא גר.
יש בי חסר מלא תוכן.
ויש בי אין שהוא כל-כך יש.
יש בי כאב שקנה לו חדר
ויש בי נועם על כל אלה.
לגעת. לדעת.
לשמוע. לראות.
לאהוב.
לרצות.
להיות.
להיות את היש והאין. להיות ולא לדעת. להיות
את הלא יודעת. להיות את הסוף. ההתחלה. להיות
ולא לפחוד.
לבחור.
אורית הופשטיין
לפני הכל / מנחם רייס
"בדרך לבית החולים לבקר את אבא, שבגופו התגלה לפתע גידול ממאיר וסופני, השתנתה תפיסת עולמי. לא יכולתי לעכל את גודל האסון שנחת עלי. כשמוסיקה מדהימה מתנגנת ברדיו המכונית ואור חם של שקיעה מציף את פני, עברו לנגד עיני מראות ומחשבות על ילדותי המאושרת, מלאת הביטחון וההשראה, על האדם שהעשיר והנחה לי אותה. כילד קטן אבא לימד אותי בסבלנות איך מנסרים, איך חותכים, איך מפרקים מכשירים מקולקלים, איך מתקנים ומשחזרים חלקים. אבא בנה לי אוירונים מנייר, אוניות מעץ שניסר וגילף, יצק מטוס מעופרת. אבא ואני הילד כעוזרו המסור, היינו מתקנים לבד בבית ובחצר כל מכשיר שהתקלקל. היינו "סופרמנים" בעיני עצמנו, הכל יכולנו לפתור ולתקן. פתאום, העולם של שלמות, בטחון ויכולת ביצועית מופלאה, מתנפץ. אבא ואני, "הכל יכולים" איננו מסוגלים "לתקן" את שהתקלקל. אני רוצה כל כך לעזור לאבא, למצא מרפא למחלתו הנוראה ולהשיבו להיות בריא ומתפקד כבעבר ואני לא יכול. הרגשתי כמה אני חלש, פגיע, חסר אונים ובלתי מסוגל לעזור לאדם שאני הכי אוהב ומעריך ושהיה בעיני תמיד סמל הבריאות והעמידות. אפילו הרופאים הכי טובים והניתוחים אינם מצליחים לתקן את הגוף החולה של אבא. גם אימא שלי אשר מייד לאחר גילוי המחלה והניתוח הראשון התחילה לטפל באבי באמצעות תזונה טבעונית קיצונית, לא הצליחה להבריא או לעצור את המחלה. מספר ימים לפני ששם קץ לייסוריו ביריית אקדח בראשו, חיבקתי אותו בידי ועם דמעות בעיני הרגשתי כמה חסר משקל היה הגוף המלא במחלת הסרטן. פתאום הבנתי את אפסותם של החיים. ראיתי איך יכול גופנו, המסמל יופי, עוצמה ובריאות להפוך בקלות מכל יכול ומלא אנרגיות, חיות ויצירתיות, לגוף מת, ל"גל עצמות יבשות".
אבותינו במהלך הדורות וגם בחזון העצמות היבשות, בספר יחזקאל, כמהו לאפשרות של נס האלהים שיקרב את העצמות היבשות ויפיח בהם רוח חיים, כמהו וכשלו.
מתוך הפנמת הפגיעות והחולשה הזו, הבנתי שכל העולם האנושי כולו הוא אוסף של סיפורים שאנחנו ואחרים מספרים לעצמנו, על מציאות ואנשים שאפשר לקבל ולאהוב כמו שהם וכמו שהם לא. כל מה שמיחד אותנו היא היכולת לאהוב, לקחת מחויבות וליצור משהו משל עצמנו, ולא לקבל כ"תורה מסיני" סיפורים סובייקטיביים על "דיברי אלוהים חיים" מפי "שליחי האלוהים". לכל איש ואישה יכולת יצירה אישית אלוהית שמימושה ויישומה יביא אותם למקומות בהם השמים הם הגבול.
אימי נפטרה שמונה שנים לאחר מות אבי, מסוכרת פתאומית גבוהה שלא היו לה כל סימנים מוקדמים. היה זה באמצע שרות המילואים שלי בעיר עזה. בקשותי החוזרות לצאת לבקר את אמי שחלתה בשפעת חריפה נדחו על ידי מפקדי בצבא. רק לאחר שהגיע הוראה מקצין העיר לשחררני מפני שאימי גוססת בבית חולים, יצאתי אליה בחרדה גדולה. אמי הייתה חסרת הכרה כשהגעתי. אחזתי בידה ואז התעוררה רק למשך כדקה, הכירה את פני שהיו מלאות בדמעות, מלמלה את שמי ולאחר מכן חזרה למלמולים חסרי פשר והזיות. בלב מכווץ ודואב ידעתי אז בודאות שגם אלוהים בכבודו ובעצמו לא יוכל להציל את חייה של האשה הטובה. למחרת נפטרה והשאירה אותי לבד בעולם.
כנער, כשאימא שלי הסבירה לי שיש אלוהים אחד בשמים ושהוא עוזר לטובים ומעניש את הרעים, ורק נשמות הטובים הולכות לגן עדן והרעים הולכים לגהינום, אמרתי שאני לא מאמין בקיום אלוהים שאני לא יכול לראות בעיניים, ואין נשמות אחרי המוות לא של הטובים ולא של הרעים. יותר מאוחר כשהסבירה לי שהכל כתוב בתורה ושאלוהים עושה ניסים למאמינים בו ושהם העם הנבחר, השבתי לה שאני מאמין באמונה שלמה שאין עם נבחר ושרק האדם יכול לעזור לעצמו ולאחרים במדה מוגבלת והשאר גורל מקרי.
כשהתבגרתי החלטתי שאלוהים, המשנה גורלות והחלטות של בני אדם קטנים, האחראי לגלגול נשמות חוטאים בתינוקות, על פי אמונת החרדים, זו המצאה פנטסטית, שבני אדם המציאו לעצמם כדי להסביר אסונות, מחלות וחוסר אונים לשנות את המציאות. אלוהים שאיננו מונע את השואה של ששה מליון ילדים ומבוגרים יהודים, בעינויים נוראים, ועשרות מיליוני מאמינים אחרים, איננו האלוהים שלי. אני אינני רוצה כלל להאמין בקיום איזו שהיא ישות המתאכזרת כך, לעמה ולאנושות כולה לאורך כל ההסטוריה וגם כיום. אימי היקרה, עזרה לי לראות את הצדדים השונים, המיוחדים והמוזרים של בני האנוש המופלאים."
