"אובייקט קטן – לא ציור"

אובייקט קטן לא ציור , זו תערוכה קבוצתית חדשה בהשתתפות  , אוה והבה שטיינר ,איטה גרטנר , ברכה גיא דבורה בלום ,דליה בכר , חגגית שחל ,חוה פולי ברודה , חנה שיר ,ישראלה הרגיל , צילה שהם ושמעון אבני. התערוכה תוצג בגלריה שהם (גאולה 45 ת"א) בתאריכים 5.8-2.9.09 .על התערוכה כותבת חנה שיר , האוצרת : ראשית המאה ה-20 הניבה פסלים שאינם ייצוגים של המציאות אלא מייצגים את עצמם בלבד. האובייקטים שקיבלו ייצוג בפסלי אדם ובעלי חיים בפיסול המסורתי, הפכו עתה לעיסוק המרכזי של אמנים ולנושא בפני עצמו. מרסל דושאן היה הראשון שהבחין  בין אובייקטים "מן המוכן"(ready made)  לאובייקטים שהם "חפץ זמין" ((objet trouvé. רֶדִי מֶייד הוא חפץ חסר ייחוד, המיוצר בפס ייצור המוני. אוֹבְּזֶ'ה טְרוּבֶה שהוא חפץ שנבחר על-ידי האמן בשל האיכויות הטמונות בו. הבחנה זו סללה את הדרך אל פיתוח טכניקה חדשה- האסמבלז' – שבה האמן מצרף, מקבץ, מרכיב מדביק או מַלְחִים אובייקטיםים שונים יחדיו. לעתים האובייקט האמנותי איננו אסתטי בלבד אלא חפץ בעל סגולות מאגיות או חפץ מקודש, ספוג זיכרונות פרטיים או קולקטיביים – חפץ טעון.

בתערוכה זו האמנים נתבקשו ליצור אובייקט קטן – חפץ אמנות קטן-מידות. זאת מתוך ידיעה שהחפץ הזה, גם אם הוא יוצא מתוך ונגד מסורת הציור, אינו יכול אלא להתייחס אליה ולהתכתב עמה.

אוה והבה שטיינר  יצרה מעין אוסף פרטי של ציפורי אימה נטולות נוצות וחשופות עור, ספק בוקעות ספק צמודות אל שרידי מתכות חלודות. הציפורים המרוטות כמו מנסות לשווא להפיח חיים במתכות הכבדות, שכבר אין להן שימוש.

איטה גרטנר  הרכיבה "בובות" מסמרטוטים ועיתונים ישנים. אלה בובות סכמטיות, מעין אלתור של אם עסוקה היוצרת בשעת דחק בובה לבתה הקטנה. הבובות של גרטנר מונחות על מדף, כמו ממתינות למשחק שחלף זמנו.עוד על הבובות של איטה גרטנר , בטקסט מאת טלי תמיר בהמשך .

 ברכה גיא משתמשת בצילומי גוף. האמנית מוסיפה ומעטרת את הצילומים בזרים עשויים עלי זהב. הזרים המוזהבים מזכירים זרי דפנה וגבורה כמו גם זרי זיכרון, המנציחים את הגוף האנושי ומרמזים על ארעיות החיים.

דבורה בלום  יצרה מחומר חיקוי ריאליסטי של חפצי-בית שכיחים כמו מנורה, מברשת, כבל חשמל מאריך ועוד. האמנית סידרה ואיחסנה את החפצים הבלתי שמישים האלה במזוודת עץ ישנה, כאילו אפשר יהיה להשתמש בהם בשעת צורך.

דליה בכר  בחרה בכלי טעון – צלחת מנופצת מעוטרת בפרחים. האמנית הדביקה את שבריה מחדש ועיטרה אותה בגרגרי אורז. במרכז הצלחת כתבה "המוסיא" - שיבוש של המילה "המוציא", שהיא ראשיתה של ברכת המזון, "המוציא לחם מן הארץ". על הצלחת הניחה אבן חצץ פשוטה, כמו שנהוג להניח על מצבה.

חגית שחל  פורצת בעבודתה את גבולות הציור. האמנית מכפילה את האובייקט המצויר על-פי מסורת הציור האקדמי, ומציבה כלי סוכר אמיתי, אך שבור, בסמוך לדימוי המצויר של אותו הכלי עצמו. בכך היא יוצרת דו-שיח בין החפץ הדומם להעתקו המצויר.

חוה פוליבודה   חרזה בחוטי נחושת, חוטי תפירה, עץ וחלוקי נחל. שילוב החומרים מהטבע וחומרים מעשה ידי אדם מזכיר פולחנים עתיקים. אלה מעין זרי עדיים, פרחים מופלאים, או תקרובות לפולחן קדמוני.

חנה שיר תפרה שקיות עבור עצמות ופרסות של בהמות. המרקם החי של בעלי החיים הפך לחפץ הניתן לשימור ואחסון. המכחול המצורף לשקית קושר את העבודה אל אמנות שעיקר עיסוקה הוא המוות.

ישראלה הרגיל  אימצה כאובייקט ברזים ישנים. האמנית המטפלת בהם, מנתקת אותם מתפקידם, "מייבשת" אותם, מעניקה להם פונקציונליות שונה של נזילה קפואה, עכורה ומטרידה.

צילה שהם  הניחה אובייקטים בתוך קופסאות עץ ישנות: כפות ידיים עשויים מחומר, פסלון של מלאך שבור כנף, חבל וחוטי מתכת. כל אלה מונחים, דקורים ומלופפים יחדיו ומרכיבים אובייקט חדש בעל סמליות חדשה.

שמעון אבני  מצרף צעצועי פלסטיק נפוצים, ישנים ושבורים. האמן מכסה את הצעצועים הצבעוניים בשכבות צבע  אקספרסיביות והופך אותם לאובייקט מאיים, נטול שימוש, ובכך מרחיק אותו מהתמימות של העולם הילדי.

אוצרת התערוכה , חנה שיר.