לכל אמן יש רגע שבו הנוף שמולו הופך לנוף פרטי משלו, ומקשר אותו לחוויות ותחושות משלו.
בתערוכה "נוף צרוב" האמנים המציגים בה, מנסים להתמקד ברגע הזה.
העיסוק בנוף הישראלי החל עוד "בבצלאל" בשנותיה הראשונות, תוך דיון בשאלות בנוגע "לזהות הישראלית" החדשה.
מתוך רצון ליצור מסרים ותכנים חדשים על מנת שאלו יהיו מודל לחיקוי ו"אב טיפוס" לקהילה בארץ שרצתה לחזק את הקשר בין המקום לקהילה, ובין העבר להווה, "בצלאל" כמוסד אמנותי ורוחני הטיל את התפקיד על האמנים שהשתמשו באמצעים אמנותיים ויצרו סמלים ודימויים חדשים.
ציורי הנף בתערוכה הינם מעין מסע לאורכה של הארץ, על מרחביה ונופיה, מהגולן ועד הבקעה.
תוך שהאמנים בוחרים בציוני דרך שצרובים בתודעתם. הם מושפעים מהסביבה בה הם חיים ויצירתם היא הביטוי הנפשי לחוויות המשפיעות עליהם. בסיורים אלו בתוך נופי הארץ, נפגשים האמנים עם דימויים ואובייקטים מחד ועם אור, טונליות וצבעים מאידך - כולם מהווים עושר מושגי ליצירות. הנופים: חוף ים, עץ ברוש, עץ זית, או שדה צברים המזכירים לעיתים גלויה אינם מקבלים אוטומטית תוקף נוסטאלגי אלא משקפים את חוויות המפגשים עם הנוף.
נדמה כי חלק מן האמנים מבקשים גם להיות גם אמנים חברתיים המבטאים באמצעות יצירתם את המאבק האישי מחד והקהילתי מאידך אל מול הממסד. הם מתארים את הנופים והופכים אותנו הצופים לחברים בקהילה המגיעים מכל קצוות הארץ וחוברים למאורע כמו טקס פולחני האמור לבטא תחושת שייכות.
לטענתם העולם, הטבע הופך לקיים ולו בזכות הציור.