בסדרת שישי ראשון במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן מציג בועז לביא, יליד 1979, בוגר קאמרה- אובסקורה ו"מנשר לאומנויות", תל אביב.
לביא מעביר את מצולמיו בתערוכה טלטלה עמוקה, ע"י כך שהוא הוא תולה אותם במהופך ומפגיש את גופם עם מים.
לאחר הצילום הוא הופך את מצולמיו בחזרה ע"י היפוך הפריים הצילומי, משיב את סדרי העולם שבנה.
כשמים פוגשים בגוף פיזי, הם נחבטים בו ושוטפים אותו. המפגש עם מים עשוי להיות נעים ומשול לזכרון קולקטיבי של העובר ברחם אימו. אך לא בזה מדובר כאן, כיוון שהפעולה המזרימה את המים על גופו ההפוך של המצולם מהירה ומטרתה להכניס את המצולם למצב חדש. מצב הביניים בין מקום אחד לשני הוא הרגע המכריע בו מצלם בועז את מצולמיו. זה גם הרגע בו פוגש המצולם את עצמו: גופו נשאר מתוח מהיותו תלוי , אך מבטו המאומץ שהתהפך נראה כמסכה. מצד אחד המסכה מסתירה ומצד שני היא חושפת פנים חדשות.
האנשים שבחר בועז לצלם הסכימו מראש לקחת על עצמם מצב קיצוני בו הופך גופם לכלי. תגובתם למפגש עם המים, עם היפוך גופם ועם הצלם ומצלמתו, אינה צפויה ותלוית אישיות.
מצב הביניים בין שליטה לחוסר שליטה, מעסיק את בועז כמו גם תעתועי כוח המשיכה, תנועת הבגד הרטוב על פני הגוף ותצורת המים הנוזלים כמעשה קסם כלפי מעלה.
אופן ייצוגם של המצולמים מאחד אותם סביב תאורה ורקע דומים, אך לכל אחד מהם שפה אחרת בתוך התסריט הקבוצתי. גם הצלם הוא חלק מן התסריט. האם הצלם בחר בתפקיד של שמאן, מרפא, מתקן, ומושח את מצולמיו במים? האם הוא מתעתע במצולמיו המביטים אל מצלמתו ההפוכה ? האם ההרפתקאה שהוא מציע להם מסתיימת ברגע בו הסתיים הצילום ?