בתערוכתה החדשה, בבית האמנים, לוכדת ליאורה חשין יחד עם קבוצת אמנים שחברו זה לזה, קירות סדוקים ומטים לנפול, סמטאות סחופות- רוח וכדומה.
חשין יוצרת אווירה שמשדרת תחושה של אסון ממשמש ובא כשבמעמקים רוחשים מוות, תלישוּת ובליה. מפלצות אורבות ודמויות מעוותות מנבאות עתיד מפחיד ולא בטוח. לחרדה יש נוכחות מתמדת, החזקים עטים על החלשים. הגבולות בין אדם לחיה מיטשטשים והולכים. עוולות ומתחים (פנימיים וחיצוניים) גואים, והפחד ממלחמה מסתמנת, מאלימות מאיימת ומכפייה דתית, מתעצם.
ואף על פי כן, למרות הייאוש, יש בעולם זה גם יופי, חיים ושנינות, המערבים תקווה בספק נוקב.
צילומיה הטורדים של חשין גואלים מראות בני חלוף מתהום הנשייה. במיומנות, באירוניה ובעין רגישה היא מיטיבה לתעד את הדֶיהָ הצורמים של האמנות, המצויה על קירותיה הקורסים של עיר.