איטה גרטנר בתערוכת רישומים חדשה בשם "משום מקום זה בא" שעוסקת בהלכי נפש, בתודעה שמופרה וניזונה בעת ובעונה אחת, בדרך של רישום צורה ופירוקה.
רישומים הם כמו משפטים מורכבים, או לחילופין מקטעים שמחוברים על ידי קישורים, ומשאירים רשמים כאילו לא מאורגנים, מהלכים קדימה ואחורה חליפות, נוגעים ומשמיעים בו זמנית שני קולות. אילו אפשר היה להעניק יכולת ווקאלית לרישום, היינו נחשפים אל קול חלש ועמום ובו זמנית אל קול דומיננטי.
גרטנר מדברת בקולות מקבילים. הרישום שלה כתנועה מקבילה של קוים שונים הנפגשים ונפרדים. רישום שיש בו ביטחון ביצירה אבל גם געגוע לביטחון, עבר המבליח אל ההווה. שני הקולות חשובים לאיטה, לפעמים החלש חשוב יותר.
"הנקודות הקטנות בציור שלי הן נקודות קטנות בחיים, רשרושי נשמה. הנקודות שבדרך.. החסימות הקטנות שעוצרות אותנו כל הזמן, נקודות עצירה.
כמו זכוכית מתרסקת מתחת לרגליים, כמו חול בדירה כשדורכים בלי נעליים".
הרישום , קו הנפש, נדמה לציור רורשך אשר הצופה מנסה לארגן את מהלכו הסיפורי, למצוא נקודת אחיזה פיגורטיבית. כיקום פנטסטי, מפתה, אפל, מלא ביצורים וקריקטורות מחייכות, צורות אורגניות, ביולוגיות, כמו וירוסים או אמבות, מרכיבים את המציאות הנסתרת. לב צבעוני, מדמם,פועם ומבליח באחדות מן העבודות, לב המעניק לעבודות חיות נוספת, בבחינת רשות להתקיים. תנועת העין היא בין היש לאין, בין מה שאינו כאן כרגע לבין המרומז, שעם הזמן הופך ליש.
"הדרמה, הייאוש והפחד,הכאילו זוחלים מן המציאות, מתחבאים, כמעט לא נראים.
רובד רגשי וערכי נפש מתגוררים, משוטטים ברחוב, תועים, מתחברים, נפרדים, נמוגים".
העבודות הרישומיות של איטה לא הזכירו לי שום דבר אחר שראיתי זה מכבר.
הן היו חד פעמיות באופן הדומה למפגש עם אדם שלא הכרנו. הן לא הזכירו לי זרם כלשהו באמנות, רישומים של אמנים אחרים או כל דבר שהוא מחוץ להם. הרישומים כתנועה של הנפש, חד פעמיים ומתאימים לרגעים בהם נעשו. לעיתים נדמה שהם בבחינת טיול של טוש על נייר, מחשבה שזזה, תועה וחוזרת, ולעיתים נדמית כוונה מיוחדת בניסיון לצייר שם ,משהו", דבר מה ברור. לצופה מתאפשרת הליכה חד פעמית ומיוחדת אל מול העבודות והן מתפרשות באופן בלעדי, פרטי ואינטימי אל מול סך החוויות שהוא מביא איתו, מזכירות לו דבר מה, נראות דומות לדבר מה אחר שראה בעבר. הנה הוא מזהה פנים, עץ, חיה, או לב. ואז מקבל הרישום מימד אישי, שיש בו מן הדיאלוג שהוא הכרחי לעבודתה של איטה. העבודות מזמינות חדירה אינטימית, ועל כן אפשר לזהות בפעולה הזו שבין הצופה לעבודה מימד חבוי של ארוטיקה. הרוחב האסתטי של איטה רצוף פעולה פואטית אינטימית, אישית, המייצרת משהו חד פעמי, מיני, כואב, נוגע ומרפרף בעת ובעונה אחת עם העבודה.
העבודה כמוה כהושטת יד, כביטוי לחברות לרגע בינה לבינה, וכעת בתערוכה בינה לבין הצופה.