"אני נוהגת וחולפת בין עמקים וואדיות, שני החלונות הקדמיים פעורים, ורוח מזרחית
חמה מנשבת ופורצת דרכם, מייבשת את שפתי והן הולכות ונסדקות. ט"ו בשבט עבר חלף לו אך אני ממשיכה לזמזם כך הולכים השותלים רון בלב ואת ביד ,לה לה לה...לה לה לה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת את המילים. הן מתנגנות, שמחות ומרעננות, מלאות אתוס של עם חדש המבקש שייכות לאדמה". (נעמי גפני)
פוליאטילן בעם, תערוכתה החדשה של האמנית נעמי גפני משלבת סדרת הדפסים וצילומים מעובדים, העוסקים כולם בחקלאות של בקעת הירדן. סדרה זו נעשתה בקיץ החולף, בסדנת ההדפס הירושלמית, במחלקה להדפס-רשת.
בתערוכה מבקשת האמנית לממש בחומר את החוויה המסעירה של המפגש עם שטחי החקלאות לאורך כביש בקעת הירדן, שדות המכוסים במטרים רבים של ניילון שמתוכם מבצבצים במקריות קטעי אדמה וראשים של ירקות שדה. לנעמי החולפת על פניהם במהירות נראים הניילונים כאגמים, והפועלים המשוטטים בהם כמהלכים על פני המים, ממש כמו בסיפור על הנס שנעשה לישו הנוצרי. גם הציורים התלויים בשורה לאורך קירות הגלריה מכוסים בפולואטילן, גם הם, כמו תוצרי האדמה מגוננים, אך מבקשים להיחשף לצופים.
אני עדיין באוטו, נפעמת מן הנוף המוזר, ומבינה כי נחשפתי למצב המתעתע של "פאתה מורגאנה". ההפך החום היבש של עמק הירדן לאגם-מים? אני עוצרת בצד, מתקרבת ומגלה שדה ענק עטוף בניילון, וקבוצת נשים ערביות עודרות ושותלות. אני שולפת מצלמה כדי להתעמת בין מה שראיתי ומה שהזיתי. הנוף קסום, חבורת הנשים מגלה התעניינות בי, ומן הצד, במבט ספק ציני ספק מסוקרן גם הגברים היושבים וממתינים באפס מעשה בצד.
פה בשדות המעובדים בידיהם של "פועלי השטחים" מסתיים החלום הציוני שחיבר בין האדם לאדמה. היהודים שהתרחקו מן האדמה עסוקים במכוני מחקר אקדמיים, מעדיפים לספק מידע חדיש על דרכי גידול ירקות במקומות צחיחים. הם חזרו אל מורשתם היהודית העתיקה, ה"וירטואלית". אך לא רק הם. גם הפועל הערבי נטש את השטח, והוא שולח אליו את רעייתו ואת בנותיו הצעירות. השדה מלא נשים צעירות-זקנות שכפות ידיהן עטופות בכפפות גומי ורודות להגנה על ידיהן ולשמירה על עורן שהולך ומאבד מחיותו הצעירה.
אני מביטה שוב בחלקות האדמה ומגלה שהן ממוספרות. הניילונים המתוחים על האדמה מחד וערמות הכיסויים המשומשים הזרוקים בפאת השדה מאידך מזכירים לי תמונות של אחרי-פיגוע המוני. הניגוד שנוצר בין חלקות האדמה הפורחות והמסודרות לאלו שאחרי הקטיף בדמות שדה נטוש מסירים ממני את טיפת הנאיביות עימה יצאתי לדרך. אני ממשיכה לנסוע אך הפעם לכיוון בייתי.
המפגש עם הנוף העתיק-חדש מחזיר את הנוסע בו וגם את נעמי להווי הפשוט ולקשר הטבעי בין אדם ואדמה. הנסיעה המהירה במכונית מרחיקה ומנתקת אותה במהרה. עד מהרה ייווצר חלל שיתמלא בגעגועים: בין האורגני למלאכותי, בין איש המעשה לאיש התיאוריה, בין הבעל לבין האישה והילדות. בין מציאות והישרדות לבין הצורך הבלתי מוסבר לאמנות.
אוצר דניאל כהנא-לוינזון.
