"מול הנצח השקט וחסר הפניות, אנחנו ממשיכים להתייצב לפני המצלמה ולומר: היינו כאן, ואפילו העזנו לחייך." (59#, צילום חי: מאיר- הוצאה לאור, 2006)
שוקה גלוטמן עוסק בספרו הטקסטואלי "צילום חי" עסק בבחינת הזיקה שבין החיים לצילום. בתערוכה "לחש הדמעות" שיצר בשנים מאז פרסום הספר, הוא ממשיך בבדיקה זו. בתערוכה נמצא מאגר של צילומים משפחתיים אשר ננטשו על ידי בעליהם, ונאספו על ידיו במשך שנים בארץ ובעולם. על ידי התערבות אמנותית, הוא מבקש להאריך ולו אף לרגע נוסף את תוחלת החיים של צילומים אלה.
על ידי מעשהו זה, הוא מאיר את הרגע הזה בו הצילום המשפחתי, הצילום הופך מחוויה חפצית בלתי אמצעית המאשרת את הקיום, לחוויה וירטואלית. חוויה וירטואלית זו נאגרת במאגר דימויים דיגיטאלי ההולך וגדל במהירות, והקשר בינם לבין החיים הולך ונפרם, הולך ומתרחק.
רק מעט מן הצילומים שנאגרים בזיכרונות המחשבים זוכה להיות מודפס. מעטים מהם יזכו למבט בוחן ולומד. הצילום עם הזמן משמש פחות ופחות ליצירת הוכחות לקיומם של רגעים נדירים ומשמעותיים. היקף הצילומים המצולמים, מעמעם את יכולת הזיהוי והאבחון של נדירות הרגע המצולם, בזמן תיעודו.
נראה שהחיפוש המתמשך אחר הצילום הבא, מטשטש את היכולת שלנו פשוט לחיות כאן ועכשיו, ולא לחוות את החיים כבתוכנית ריאליטי בה הדימוי המצולם מנצח, ומכוון את צעדינו. נדמה שלאחרונה נעשה יותר כיף לצלם את החיים, מאשר לחיות אותם.