עוד מראשית המאה הקודמת, ציורי נוף ישראלי צוירו בדרכים ובאופני ביטוי שונים.
היצירות הישראליות הכנות, ובעיקרם הציורים המתארים נופים רחוקים, בתים ויערות צוירו מתוך שילוב של השפעות ציור אירופאי וגורמים מקומיים ובזיקה למולדת ולאדמה בישראל. נורית שני בחרה באצטרובל כצורה אסטטית מאורגנת דוממת ומכובדת, כמבטא נוף, קרוב ואינטימי.
את האצטרובל לא ניתן לצייר בבנאליות, כפי שמציירים כדים וקומקומים, למתבונן נגלית צורה אימפרסיוניסטית מינימליסטית, בצבעים מונוכרוניים בהירים. כתב היד הנשי, הנפשי והמעודן מעובד במשיכות מכחול קוויות המביאות רב שיח קליגרפי ומאגד את הפרטים למכלול צורני שלם. הקוויות כמו מילים כתב יד של הנפש, כראי אוטוביוגרפי אישי, ילדות ובגרות בתוך נוף עם אהבה גדולה לטבע ולפלא הבריאה.
נורית שני נותנת למציאות מוכרת תכנים חדשים וערכים חזותיים אסטטיים. הציור הינו על-זמני ועוסק בהרמוניה שבין חלקיו ונושאיו. הזמן מוקפא. ואין התעסקות בשאלות גדולות ובמתח היום-יומי. המתח שנוצר,הנו מחוץ לתמונה, בחוסר האונים לשנות סדרי עולם, כמו לעמוד עם הגב לעולם ולטפל בסדר בהגיון בהרמוניה בשלמותו ובאיזונו של הטבע.