"וידיאו אקט" היא קבוצת יוצרים צעירים שנוצרה במסגרת סדנת וידיאו למתקדמים בהנחיית האמנית שולי נחשון , במכון לאמנות במכללת אורנים.
מטרת הקבוצה להעמיק את לימודי היצירה בוידיאו, וליצור עבודות, הנועדות להיחשף לדיון בחלל תצוגה ציבורי.
בשנתיים הקודמות במסגרת תוכנית זו התקיימו תערוכות בגלריה החדשה בקרית טבעון, בגלריה העירונית בכפר סבא ובמוזיאון יאנקו דאדא בעין הוד שגם הפעם מארח את האמנים הצעירים בין כתליו.
האמנים דלית סלומון דורון וולף וצבי אפלבון, המציגים מעבודותיהם בתערוכה חושפים שלוש גישות שונות לדיוקן אישי.
בעוד דלית סלומון מתמקדת בדמות אמה, בסצנות מובחנות ומדויקות, על מנת להציג דיוקן אישי-משפחתי, בחרו צבי אפלבון ודורון וולף בדמותם הם כדימוי מרכזי, ובכך הם מתמודדים ובוחנים את הדימוי העצמי הגברי שלהם לעומת וביחס לדימויי הגבר בתרבות בת זממנו.
על צבי אפלבון ,דורון וולף ודלית סלומון:
דלית סלומון
אלבום משפחתי 2008
טריפטיך הוידיאו של דלית סלומון תוכנן מראש כרצף תנועתי, הבנוי מעשרות צילומי סטילס, ומשובץ בקטעי וידיאו קצרים. הוא מגולל בו זמנית, באופן מאופק ומינימליסטי, שלוש סצנות המתחברות לתחושת "מוכרות" הלופתת את הצופה; תקריב על זוג ידיים המוציאות מכתב ממעטפה,רגע מהורהר על ספסל בחוץ, דמות אישה עם מזוודה ביד הולכת על דרך סלולה. אולם ככל שמתבוננים בעבודה, מתהפכת הקערה על פיה. התנועות, שספק מפורקות לחלקיהן, ספק נבנות מהם, חוזרות בתזזיתיות על עצמן שוב ושוב, ויוצרות תחושה של חוסר תכלית.
'הלופ' שהוא בבסיס מבנהו של מדיום הוידיאו, הופך בעבודה זו לערך, לסמל, לדימוי, ומאפשר לצופה לרקום את "הסיפור" מתוך החיבור בין שלושת חלקי העבודה.
צבי אפלבון
המסע - 2008
כותרת העבודה, אופיה הלירי - קולנועי, והסאונד מקבילים למסע אסוציאטיבי של מילים, בראשו של הצופה. אפלבון בוחר באמצעים פשוטים על מנת להתמסר למסע כלל לא פשוט: השימוש בשחור/לבן וצילומי הסטילס כמו בקולנוע של פעם כורכים יחד שבירות וארעיות (של הילדות) עם הנצחת זמו יקר ועם קירבה יקרת ערך. האב שממציא את עצמו מחדש דרך בנו, מייצר את הזיכרון והחגיגיות של האירוע כמו זו שבהרפקאה משותפת. האב שלוקח את ילדו, לוקח את עצמו, לקראת תרחיש אמביוולנטי. האזכור לעקידה ביצירתו של אפלבון נתפסת בתפר שבין משחק לאסון.
האב ובנו מופיעים כמושג וכתבנית נצחית – ללא בגדים וללא זהות.
המסע של צבי אפלבון אינו מגיע ליעד מסוים, אין הדרך מסומנת, גם לא עבורו. זהו ציון של נקודה בזמן לא מוגדר, סימון פתיחה להגדרת עצמו כיוצר. אך הוא גם המסע של הצופה. העיצוב בגרוטאות מאזכר את המחנה בשכונה מילדות רחוקה. השדה על מרחביו, למרות תחושת הניתוק, משדר בית, כמיהה לבית.
שלוש דקות-הוידיאו טוענות את הצופה בגעגועיו של המחבר, הכותב בהקשר לעבודתו:
"... תיארתי מסע שעובר הילד מעולם ההתענגות לצידה של האם, אשר מתבטא בשפה מאוד בסיסית ועילגת , לעולם של האבא אשר מנתק אותו מאימו, מפרק את המשפחה ולוקח את הילד לעולם תרבותי, לסדר הסמלי השפתי-חברתי, שבו יודעים איך לדבר. הילד עובר לעולם התרבות, אך יש לכך מחיר...."
דורון וולף
שרירים , נקיון - 2008
צמד העבודות של דורון וולף הן שתיים מתוך מסדרת עבודות וידיאו קצרות, שנועדה לבחון את תפיסתו האישית על דימויי הגוף הגברי, מיניות ומיגדר: מושגים, השבים ונבחנים כאן ע"י וולף בקונטקס האישי וכן כחלק משיח התרבות העכשווית.
וולף משתמש בסצינות פשוטות, הלקוחות מהשיגרה היומיומית שלו כגבר צעיר; אימון בחדר כושר ומקלחת. מה שאינו שגרתי, הוא המבט החודר והלא מרפה של היוצר, המשתמש בצילומים ממרחק קצר במיוחד, ומזויות לא צפויות. התוצאה היא רצף חזק של תקריבים מוקצנים, המולידים דימויים מהפנטים. גם המקצב של העבודה, הנעזר בסאונד מוקפד מייצר את קולו הייחודי של וולף בשיח המגדר והזהות. הצמידות שבהצגת "נקיון" ו"שרירים" זו על יד זו, יוצרת וממציאה מעין עבודה שלישית, שהיא החיבור שבין השתיים. החיבור מתרחש לנגד עינינו, בעת הצפייה בעבודה.
המבט המוסט מעבודה אחת לשניה, בוחן הקשרים ובה בעת מייצרם: הקשרים שבין הפרטי לציבורי, בין הגלוי לנסתר, בין מה שהאמן רוצה לומר ובין מה שלא.