אמצע נובמבר, יום סתווי. חמש אחר-הצהריים בשעון החורף. השמש תשקע בשש ובאלנבי ליד הים כבר אין נפש חיה. עסקי היום הסתיימו, עסקי הלילה טרם התחילו. ממוגרבי נותרו רק זיכרונות, מוכר הנקניקיות הוינאי צלל לתהום הנשייה, אבל העבר המתרחק חוזר ומתקרב דרך חלון-הראווה באלנבי 30. בן-גוריון נמצא שם, גם אשכול, גם גולדה, בגין, רבין, צ'יץ'... זה חלון הראווה של ההיסטוריה. זוהי הצלמניה ולשם אני הולך כדי לפגוש את הצלם רודי וייסנשטיין.
רודי איש גבוה וזקוף. אני מרים עיניים ופוגש חיוך שאומר: "אני נהנה ממה שאני רואה". חיוך שמשתתפים בו כל חלקי הפנים, מזוויות הפה המתרחקות במתינות, עד העיניים המשדרות גם שובבות, גם יישוב הדעת ובעיקר, סקרנות אין קץ.
רודי מראה לי אלבום תמונות. זהו אלבום חייו. מהילדות באיגלאו, צ'כיה עד הכרזת המדינה ב-48. מהשוטר-עברי-על-סוס-לבן במוגרבי, ועד הנכד האחרון. זה לא בדיוק אלבום משפחתי, גם לא אלבום לאומי. זה אלבום של משפחה שמתהווה בתוך היסטוריה. רודי היה שם. הסתכל, ראה וצילם. "אני כבר לא כל כך צעיר" הוא אומר, "צריך להשאיר משהו לילדים". "להשאיר מה?" אני שואל. "תסתכל ותראה", הוא עונה. את רוב התמונות כבר ראיתי ובכל זאת אני רואה דברים שלא ראיתי מעולם. נדמה לי שגם רודי מופתע. "תבין" הוא אומר לבסוף, "המצלמה היא רק מכשיר. כל אחד יכול להסתכל ולצלם, אבל לא כל אחד יכול לראות. אני הסתכלתי, ראיתי וצילמתי, כדי שגם בעוד מאה שנים יראו.
רודי וייסנשטיין קיבל את המצלמה הראשונה בשנת 1918 כשהיה בן עשר ומאז לא חדל להסתכל, לראות ולצלם. את המשפחה ואת הבית, את הטירות הגבוהות של איגלאו ואת בקתות האיכרים בקרומלוב, את הגימנסיה הצ'כית ואת בית הספר לצילום בוינה. את הדרך לפלשתינה א"י ואת בניית נמל תל-אביב, תחנת-הכח רדינג, הגמל המעופף בשמי יריד המזרח, טוסקניני הוברמן והתזמורת, וה-14 במאי 48 - בן גוריון מכריז על הקמת המדינה.
רודי צילם פורטרטים ונופים, נשיאים וראשי ממשלות, רמטכ"לים וטוראים. תיעד את חומות ירושלים ואת ים המלח, מעלה העקרבים והדייגים ביפו. הוא ידע שכדי לראות ממש צריך גם להכיר את גיתה ושילר, את בטהובן ומאהלר, את רמברנדט ומונה ואת הטלת הצל של דה-כיריקו וגם באלה אין די כדי לראות ולהראות. לכן הוסיף ולמד טיפוגרפיה וגרפיקה, תורת הפיתוח ואמנות הריטוש.
רודי וייסנשטיין הפסיק לצלם ביום בו עצם את עיניו. שְבע-ימים, אך בהחלט לא שְבע-מראות. ההיסטוריה לא עצרה מלכת, התרבות לא קפאה על עומדה, אך אין ספק שלשתיהן חסרה ראייתו של האיש שידע להסתכל וגם לראות.
כיום נאבקת הצלמניה על זכותה להמשיך לראות ולהראות את האנשים והנשים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא, בחלון הראווה באלנבי 30 בתל-אביב.
הצלמניה פותחת כעת תערוכת תצלומים של נופים יפואיים והשאלה היא, מה ניתן לראות בתערוכת תצלומים של יפו שאין לראות ביפו???
מה אפשר לראות בתערוכת התצלומים של יפו שאי-אפשר לראות מחוץ לתערוכה???
רודי וייסנשטיין צילם את יפו החל מסוף שנות השלושים עד אמצע שנות השבעים. 40 התצלומים, שרובם מוצגים בתערוכה לראשונה, מתעדים תקופה, שהייתה ואיננה עוד: עיר מוכת קרבות, נטושה ועזובה, המצפה לנסיך על סוס לבן, שיבוא, יתקן, ישקם וישחזר. חלפו 50 שנים. את התמונות האלה כמעט ולא תוכלו לראות היום ביפו המציגה תמונה שונה לגמרי. את סימטאותיה ממלאים אורחים ותושבים הרואים בה עיר נמל עתיקה ויפהפייה, המשתקמת וחוזרת לעברה המפואר. צאו החוצה, תסתכלו ותראו.
כתב: מיקי קאופמן
מפיק התערוכה: גיא עולמי
החל מ-4.9.08 לפרטים 03-6832659
