תערוכתה של יעל נויבירט" כשציור נוגע בשיר ", תשתרע על פני שתי קומות הגלריה בתיאטרון גבעתיים , ובה תציג נויבירט כ 50 עבודות, שנעשו על ידה במהלך 10 שנים.
נויבירט, המגדירה את עבודותיה כדיאלוג פתוח אותו היא מנהלת עם השירה, רואה בתהליך יצירתה, מעין מסע אישי אסוציאטיבי, בו "קיימת זיקה למילה הכתובה וקרקע גידולה הוא הטקסט השירי". "המסע" בעבורה אינו מתמצה בזיהוי אלמנטים ויזואליים מתוך טקסטים, אלא הוא ניסיון להעביר תחושה ורעיון בראייה אישית בכליה של האמנות הפלסטית
עבודותיה אקספרסיביות, בנויות שכבות צבע דשנות והפלטה הצבעונית שלה תוססת ורוגשת.
העבודות, המצוירות על בדים גדולים ( 100x120 ס"מ, 100x130 ס"מ), הן ברובן פיגורטיביות, ומצטיינות בקו זורם , עז ביטוי.
כמי שהייתה אמונה על הוראת ספרות במשך 15 שנה, בבתי ספר תיכוניים, נוצר אצלה בשלב מסוים תהליך בלתי נמנע "כורח להעניק מבע חזותי לתמונות לשון שממשיכות להתנגן, להפעים, להלום ולרגש"
ההידרשות שלה לשפת הדימוי הוויזואלי נעשית על ידה "ברוחו של ביאליק, אשר עם שליטתו ברזי הלשון, הכיר במגבלותיה הבסיסיות של השפה המילולית ובתוך כך תר אחר שפה אחרת, לא ורבאלית, כפי שעולה משירו "הבריכה", אומרת נויבירט.
העיסוק בדמות האשה ביצירתה, כפי שבא לידי ביטוי בשירתה של דליה רביקוביץ, הניב אצלה סדרת עבודות בנושא "כישופים וחלומות"
אלתרמן בשיריו "כוכבים בחוץ", העניק לה את סדרת העבודות לה קראה "לנצח אנגנך".
את הדיאלוג המשמעותי ביותר מנהלת נויבירט עם השירה הישראלית שנולדה בחיקה של התרבות הרוסית, תרבות אשר נושקת למקורותיה הביוגראפיים, הרוחניים והרגשיים של האמנית עצמה.
בשלונסקי, רחל, אלתרמן וגולדברג, רואה נויבירט כציר המרכזי של השפעה זו, ולא בכדי היא
מתייחסת אליהם כאל "הורים פואטיים" וקטליזאטורים ליצירתה הפלסטית.
