"אחת מן האסכולות של טלאֶן מכחישה אפילו את קיומו של הזמן, היא גורסת שההווה אינו ניתן לתיאור, שהעתיד קיים רק במידה שקיימת התקווה שבהווה, שהעבר אינו אלא הזיכרונות המתעוררים בהווה..."
חורחה לואיס בורחס"טלאֶן, אוקבַר, אורביס טֶרטיוס"
כדור שחור לבן נראה כגרם שמימי חציו מואר וחציו לוט בחשיכה, מוצג בוויטרינה כמו שמוצג מטאוריט במוזיאון מדע. בתערוכה בה רבים מופעי הירח, בה אפילו ציור של פונטנה נדמה כסהר ומבלבל בין הבריאה הקוסמית לזו האמנותית, אפשר לקרוא את "כדור שחור לבן" כירח שניתק מהמערכת הקוסמית. במקום להופיע לעינינו כאבן אפלה, הירח של רנצר הוא ספוג אור, כאילו קפא ברגע של מופע ירח מלא, ממשיך להחזיר אור ממקור בלתי נראה, נושא עמו אור שקיבל ממקור אחר, נעלם. אך העבודה מתעתעת: הירח הוא גרם שמימי אפל שחציו מואר, ואילו הכדור שלפנינו הוא כדור בהיר עטוי במעטפת חלקית אפלה. הוא זוהר כאן, בהילה של מסקינגטייפ זול, בכדי למקם אותנו במערכת קוסמית הנתונה לחוקים נוקשים, שהחמור בהם הוא רצף הזמן. .jpg)
גם את מסגרות השעונים הריקות ניתן לקרוא כעבודות המבטלות את רצף הזמן, להזכיר לצופה אפשרות של מרחב שאין לו דבר עם המשכיות או תנועה בזמן, מרחב נטול נרטיב מאחר והוא
מתגלה ברגע של מצמוץ העין.
או שמא הכדור הוא הצעה לליקוי ירח, רגע של ליקוי שקפא בזמן והותיר את ה"ירח" נושא בתוכו לא רק את אור השמש אלא גם את צילו של כדור הארץ. למרות שהירח של רנצר נושא עמו את צילו של אחר (כדור הארץ?) ואת אורה של אחרת (שמש?) הוא נותר חצוי, מנותק ובודד. גילוי והסתרה, גאות ושפל, שחור ולבן, מוסתר וגלוי הם מוטיבים המצביעים על שינויים, תמורות, חוסר יציבות: מצב של השתנות מתמדת.
עבודותיו של רנצר נושאות רבדים של חומר וצבע, וטעונות בשכבות ההיסטוריה של החפץ, אותן מזהה הצופה מתוך עצמו, משליך את זיכרונותיו וחוויתו האישית אל תוך עבודתו של האמן. מורכבותו הסובייקטיבית של הצופה מושלכת על יצירתו של רנצר ומשלימה אותה לפי "צרכיו", מאפשרת את השתנותה המתמדת של היצירה. את מעורבותו של הצופה בתערוכה מחזקים המבטים שמישירות אליו העבודות שכמו תופסות את הצופה בהצצתו עליהן/אליהן ומחזקות את נוכחותן לא רק כאמנות נראית אלא כגוף עצמאי. העין מופיעה בצורתה הדו מימדית כרישום או אייקון, כגלגלי עיניים כדוריים מנותקים מגוף. היא נודדת מצילומים בהם
נראים רנצר ומקורביו מתבוננים בדבר מה שבתוך התמונה או מעבר לה, אל רישומי דיוקנאות המישירים זוג עיניים, אחד או יותר, אל הצופה, ומשם אל יצורים כדוריים שלהם עיניים בלבד ועיגולים מחומרים שונים כגלגלי עיניים. אפילו מסגרות הציורים העגולות והאובאליות נדמות בהקשר זה לעין שרואה, אמנות שרואה ולא רק כזו שמביטים בה, כשמבטו של הצופה משלים את העבודה המביטה בו.
ריבוי העיניים בתערוכה מחזק את האופי הגופני והחומרי בעבודות של רנצר, את קיומן של העבודות שניתן לחוש בהן לעיתים כגוף חי. המבט הוא המעשה האנליטי היום יומי של התמצאות במרחב, הוא חוקר, מארגן ובעזרתו נעשית החוויה האמנותית. העבודות של רנצר בהן נראות עיניים מחובלות, חורים מרוקנים ממבט, חורי עיניים שנגזרו מתוך בד או חורי תקליטים כעיניים, יכולות להציע את היעדר הראיה, את החוויה האינטימית, הגופנית או את המחשבה המופשטת חסרת הצורה.
בתהליך פירוק והרכבה רגיש ואכזרי, שמחד מדגיש את האובייקט בעצם בחירתו ומאידך מתכחש להיסטוריה שלו ומחבל בה, יוצר רנצר הכלאות שבמצבן המשונה מעוררות גיחוך, צער וגעגוע בלתי מוסבר. ההתערבות של רנצר בחפץ כמו שולפת אותו מרצף הזמן ומבצעת בו מטמורפוזה.
מיכל אורן, פברואר 2007
לצפייה בתמונות נוספות מהתערוכה
לצפייה בתמונות מהתערוכה
