עופר אחיטוב ,"צורה יצורים ויצרים" תיאטרון גבעתים –עד6.5.08
עופר אחיטוב –על התערוכה "צורה יצורים ויצרים". דרך ארוכה עבר עופר אחיטוב מאז שמכר בית תוכנה מצליח ("איריס") בשנת 1999 ועד לתערוכת היחיד הראשונה שלו. עוד בימים בהם פיתח את מחולל היישומים והאנטי וירוס הראשונים בעולם, כתב אחיטוב שירה למגרה, צילם אובייקטים ונהג לשרבט בזמן שיחות טלפון וישיבות עסקיות. הכול נאגר ללא מטרה מוגדרת ולאחר מכירת בית התוכנה נוספו למאגר פסלים וציורים.
עופר אחיטוב מציג בתערוכת היחיד הראשונה שלו, בתיאטרון גבעתיים, סדרות של פסלי קרמיקה בהם כלולים יצורים דמיוניים מפתיעים, חיות מוזרות ושונות - מעין מינוטאורים אגדתיים קדומים. במקביל יוצגו גם סדרות של ציור ורישום וכן עבודות צילום. אוצר התערוכה הוא דורון פולק. קיים קו מזהה בין הרישומים לשפת הצילום לרבות התצורות וגווני הצבע. על קיר התערוכה יופיעו גם טקסטים, שירים מתוך ספרו החדש של אחיטוב (הוצאת "כרמל").
הציורים עוסקים ברישום מופשט – חלקם נוסו לראשונה כרישומים אינסטינקטיביים, שבוצעו תוך כדי דיוני פיתוח וניהול בית התוכנה של עופר אחיטוב, בישיבות, ובבתי קפה ובמלונות ברחבי העולם.
"נתתי את דפי לחרטומים, והם הפכו בו והפכו, דשים בעיניהם הבלות אחר סמלים שלא היו בו" כותב עופר אחיטוב באחד השירים בספרו. ביצירה אחרת הוא כותב: "אם תאמץ את עיניך ותשב כך שעה ארוכה יש ותראה את יצורי הביב. קהל גדול מאד ועיוור. מהם בעלי כנפיים והם בוחשים בחלל וקול משק כנפיהם כקול העץ בצמיחתו".
אחיטוב רואה קו משותף בין כל תהליכי יצירותיו: "בשירה, בצילום, בשרבוט, בציור ובפיסול אני יוצר באופן ספונטאני, כתוצאה מדחף רגעי לא נשלט. על כן אני משתמש בחומר, צבע, אובייקט צילומי או מילה אקראיים ונותן לתת ההכרה ולתחושות עמוקות להוביל אותי בדרך אל הלא נודע. מתוך פחד רגעי מהלא נודע מגיחה אט אט מאוקיאנוס התחושות יבשת חדשה ומשהיא קיימת אני טורח רבות לשנותה, לתקנה וליפותה עד שהיא מוצאת חן בעיני. או אז אני נושם לרווחה ומניח לה, מתמסר כמעט מיידית ליצירה האלמונית הבאה."
מדבריו של הצייר צבי תדמור על התערוכה "התערוכה של עופר אחיטוב כל כך רב גונית שלו הייתי רוצה לסקור את כולה הייתי צריך להקדיש לה כמה שעות. אתייחס לחלק אחד של התערוכה שהוא נקודת המוצא של כל מה שרואים על הקירות, אלה הן העבודות הקרמיות. העבודות האלה הן איזה פלא, משהו שלא רואים, שלא ראו. אני רואה בכל אחת מהן מן יציאה להרפתקה, התחלה שאולי יודעים איפה היא נמצאת אבל לא יודעים מה יהיה בהמשך הדרך. ולאורך כל הדרך הזו, עד לרגע שהאמן מפסיק לעבוד, הוא אינו רואה את הסוף.
זה מגיע לאיזו בשלות ואז הוא מתחיל להתבונן בזה קצת ממרחק ואומר: "די, אין לי מה להוסיף לזה." ואני רואה, עברתי על העבודות האלה, הכרתי אותן גם מקודם, לפחות חלק מהן. כל אחד מהפסלים הוא משהו אחר. כאילו בכל עבודה עופר יוצא לדרך חדשה, לכיוון אחר, ומגיע למקומות שלא חשב בהתחלה שיגיע אליהם. כל היופי בדבר הזה הוא דווקא הארגומנט האירציונאלי, כי אני חושב שהאמנות שייכת למישור האירציונאלי.
אני גם טוען תמיד וגם אחזור על הטענה הזו גם עכשיו שאמנות, אין הכרח שהיוצר והמתבונן בה יחוו את אותה החוויה. אם כך יוצא שאם יש כאן 100 אנשים, כל יצירה מוכפלת ב- 100, כלומר: כל אחד יכול לחוות ביצירה משהו אחר. ומה שאני ממליץ זה לראות בכל אחת מהיצירות איך העבודה מתפתחת ומגיעה לקו הגמר. לפי דעתי עבודות על הקירות נובעות מהפסלים ולא להיפך.
אני מקווה שזו התחלה של דרך חדשה, תערוכה ראשונה, ומגיעות לעופר כל הברכות והאיחולים להמשך יצירה. אני מקווה שיהיה המשך, ואני מאחל לו הצלחה רבה. "הדברים מדבריו של צבי תדמור על התערוכה.
