מאת נעה לאה כהן *
זהו סיפור ישראלי אותנטי..jpg "רמי אטֵר")
אזרח נקרא למילואים בדרום. מה כבר יכול לקרות?
שם- רחוק מנטלית, בניתוק מהסביבה האורבנית נוצר ואקום שמזמין דברים חדשים.
אם נמצאים בדרום ומתפנה לו הזמן, ויש לב רגיש להקשיב לסביבה –אפילו בבסיס שכוח אל בקרבו של מדבר, יוולדו חיבורים השראתיים. כך בסדנת הרכב נפגש אמן עם ברזל ורתכת ועם אהבה שנדלקה ומאז לא כבתה. זהו סיפורו של רמי אטֵר פסל, צלם, משורר, שמפגש פרוזאי עם מתכת מחוספסת, גולמית אי שם לפני כמה עשורים הפך לאירוע מכונן שהוליד סדרות של פסלים. סדרה אחת כזו, מוצגת בימים אלו בפואייה של בניין האופרה בתל אביב.
רוחו של המדבר נושבת בחומרים, בסימנים, שמשאיר רמי אטֵר בפסליו ומגלים עולם עשיר העומד מאחוריהם. האמן שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה בילדותו ונופיה צרובים בתוכו נושא את מדבריותה בתוכו. אותו מדבר ריק ועשיר גם יחד, הוא שריתק את טובי הפסלים הישראליים מדני קרוון, עזרא אוריון וישראל הדני.
אבל לא רק..
הסגנון המופשט לכאורה של הפסלים, רק לכאורה-כיון שהם ללא שם וללא סמל מוגדר, מכילים סוד שאינו מותיר את הצופה שווה נפש אל מול היצירות, הם מבקשים שיח, פענוח, תגובה. הם נושאים בתוכם עמוק סיפור חיים שנטוע בארץ ומתרומם אל הלא-נודע.
בדומה ליצירותיו משה קסטל בזמנו שיצר שפה וסגנון חדשים באמנות הישראלית בערבבו חומרים שונים במכחוליו. עד שמצא את אבן הבזלת כדי לחוש את החספוס הראשוני של אדמת הארץ בציוריו. ואחר כך הוסיף את כתב העברי הקדום כדי להתחבר אל הוד קדומים ואל משמעות מרחביה החשופים והמכילים גם יחד, של הארץ. רמי אטֵר עובד על שפת סימנים משלו המתכתבת עם קודמיו ובד בבד ייחודית לו. בטקסטורה המחוספסת של פסליו החותרת להיות לב ליבו של העניין הוא מחבר פיסות ברזל זו אל זו היוצרות מגילות, מחיצות, שהן דינמיות בחלל ומתקשרות עם הצופה. פיסות שאינן מהוות רק קיר או מחסום -כי אם להביא את כתב החריצים,הבליטות, השקעים, הספירלות, הנחשים והחותמות שעל מצען -להתחבר לשפה המבקשת להיוולד, להיות נוכחת, מקומית ואוניברסלית גם יחד.
המכחול של רמי אטֵר הוא המבער,
מבער יורק האש שמכניע את המתכת תחתיה.
אש פיזית שנענית לאש החיים של האמן, מבקשת לרדת אל החומר ומניעה אותו לחיפושים ארוכים בשאלות פילוסופיות. במסע ארוך, הוא הולך לחפש את המבער שיתן את המענה האולטימטיבי כדי להוריד את התמונות שהוא רואה בעיני מוחו אל החומר הקשה.
מסע שעבר את ארה"ב והגיע עד סין רק כדי לשמוע מהם שהמקום היחידי שיוכל לספק לו את המענה הוא דווקא לא אחרת אלא בארץ.
הפסלים אינם נכנעים ליופיה המבריק והמפתה של המתכת על אף שהאמן שותל בו נימים של פליז וזהב. המפגש הראשוני עם הפסלים נעשה קודם כל דרך המרקם והטקסטורה שרמי חורץ בוירטואוזיות באש. מבקש להמיס את קשיחותה ואת עריצותה הקרה. טקסטורה זו המדמה 'קורוזיה' פיזית ומטאפורית ה'אוכלת' את פסליו מושפעת מהקורוזיה המופיעה ביצירותיו של דאלי. רמי עוקב אחריו שנים, גם במוזיאונים נידחים בעולם ומביא אינטרפרטציה אישית שלו לאותה תופעה של כליון ושל חידלון האוכלת בבשר היצור האנושי. כמו הנמלים שאוכלות את השעון אצל דאלי בנסיון להראות את הזמן שלא ישוב עוד, כך הרתכת 'אוכלת' את הברזל החי כדי לתפוס את הרגע שכבר עבר- את המורבידיות של הזמן..jpg "רמי אטֵר")
שני תימות עיקריות עומדות ביסוד הפיסול והסדרות האחרונות של רמי אטֵר. האחת היא התנועה שיוצרת דיאלוג עם תפיסת הקינטיקה האניגמטית של הצייר אשרEscher . כמו ב'טבעת מוביוס' שבה הולכים וחוזרים על עקבותינו שוב ושוב בסיזיפיות מעגלית, אטר מפתל את המתכת ומתחקה אחר הסיזיפיות החמקמקה והמתעתעת של הזיכרון- שהיא הנושא של הסדרה הבאה, עליה שוקד האמן בסדנת הברזל של רמי רודיך-מורה, קולגה וחבר.
תימה נוספת היא המשחק בין הקיים לשאינו, בין החומר לבין הרוח. כפי שאמר הנרי מור 'כדי לדעת דבר מה, יש לדעת את היפוכו'.
כלומר, לא פחות משרמי עסוק בפועל בריסון והכנעת החומר אל מה שרואה הוא בחזונו, הוא מתבונן במקומות שהחומר אינו וביחסים הנרקמים שם. הוא מקלף מלוחות הברזל החלקות שאיתם הוא עובד, צורות אמורפיות וכך נוצר הבסיס ליצירה העולה הימנו. בסדרה pillars "עמודים" שהם יותר סולמות ספירליים שתחילתם בארץ ויודעים שיש שמיים- ניתן לראות כיצד הכמיהה של הפסל היא לזנק מן הבסיס ממנו הוא נוצר ולעמוד כיצור עצמאי. עמודים אלו הם כקליפות, כחוליות, עטיפות היוצרות נוכחות החובקת את הדבר האמיתי שלמעשה אינו קיים שם- אך הוא בלב הצורה.
קורפוס פסליו של רמי אטֵר מקלפים את הקליפות הקשיחות של המציאות החומרית, הטמונה בעוצמה המכנית של החומר שבחר לעבוד איתו. ומבקש לראות בתמיהה, מה נותר מאחורי האידיאולוגיות הגדולות, מה נשאר לאדם היחיד במציאות הקיומית שלו.
* נעה לאה כהן - אוצרת ומרצה לאמנות.
