'אור בא והלך' - ניר מצליח

דימוייו של מצליח מעוררים הבהובים . הבהובים בין אור לחושך, בין זיכרון לשכחה, בין מציאות מוכרת למציאות מנוכרת וזרה, בין ניסיון לאחיזה בעולם בלתי ניתן לאחיזה ובין רגעים של הכרח לשמוט. "עת לחבוק, ועת לרחוק מחבק. עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך." (כן, קוהלת ). האור בעבודותיו של ניר מצליח הוא אור צפוני. רוסי. מצליח נסמך בעבודותיו על כמה נרטיבים קולנועיים, על אנדריי טולקובסקי למשל. להבהוביו שבין זיכרון לשכחה, הכרח לזכור בכדי שניתן יהיה לשכוח או אולי לזכור מחדש. מצליח משחזר ומציג צילום חלל של נוף עירוני פולני, כפר הולדתה של סבתו בפולין. הכפר אינו קיים יותר, ואיתורו של צילום חללי , כמו ונציאני. ישן. מוחק זיכרון ופותח אותו לזיכרון חדש. אולי מפויס יותר עם העולם. עולם קריר.

על התערוכה כותב האוצר ניר הרמט :

אור בא והלך > ניר מצליח

סדרת העבודות החדשה של ניר מצליח מבקשת לנסח מנגנון כמו חידתי, עם קסם אינטלקטואלי, שנון ומפתה. הסדרה עוסקת בסדר שנפרע, מבקשת לתפוס רגע פרוזאי ולטשטש את הגבולות שבין מציאות לבדיה, בין עולם ממשי לבין הצעה לסדר חדש ומדומיין.

העבודות מתארות ובוחנות את היחס בין האדם לנופו, בינו לבין הטבע. מצליח מבקש לנסח תשתית חדשה של רוחניות בעלת צביון אישי, המטמיעה את העולם הפנימי עם החיצוני ובונה ביניהם גשר. במרכז היקום של מצליח מתואר עולם הנע בין מיתוס לנרטיב. הסיטואציות נראות כמו חלומיות ומעלות שאלות על מקומו של האדם, תפקידו של הטבע, ותווי התוקף שלהם. מערכת היחסים הזו מאפשרת התבוננות פנימה וביטוי של רגשות כמוסים. כמו במשפט הפותח את "הנער האבוד" מאת תומס וולף: "אור בא והלך, ובא שוב". העבודות של מצליח מבקשות ללכוד חיזיון או רוח מתעתעת בה הזיכרון והשכחה מהבהבים, מתחלפים ומאירים אחד את השני. הדמויות והנופים המתוארים בעבודות כאילו מגיחים לרגע מהאפלה ועשויים לחזור אליה לאחר השלמת התפקיד שלהם בציור. "האור חמקני כמו הזמן, מה שנקלט באור נספג בזמן." (מאיר אגסי, הכד מטנסי). לכל ציור יש "קרום" אחר, קליטת אור שונה ומרחק שונה בין התיאור הריאליסטי למחווה של הציור ול"מקום" האישי.

בעוד העבודה רטובה, האמן שוטף אותה במים, ממיס את הצבעים הנוזלים מטה, וממסך את הדימוי; שואב אותו אל זיכרון דהוי, אל הד. האמן פועל כ'אוטר' קולנועי, ומנסח מערכת קשרים פנימיים הבוראת עולם בו כל החלקים מצייתים לאותה מערכת, אך במקביל, מתיך את האחיזה בעולם הממשי.

מצליח בודק את קיומה ואת כוחה של האהבה בנקודות זמן ובמקומות שונים. המפגש שלה עם הטבע מזמין נקודת מבט טרנסצנדנטלית, כזו המתקיימת מעבר לגשמיות ואינה תלויה בה. האהבה והטבע בו זמנית מתפשטים ונמצאים בתוך ומעבר ליקום