תערוכתו של ניסים זלאיט בבית האמנים מהווה חזרה לעין הציבורית של מי שבשנות הששים זכה להצלחה גדולה כצייר, הציג בתערוכות רבות וזכה להערכה רבה של מבקרי האמנות. מאז ועד היום, זלאיט נאמן לבחירתו באמנות המופשט. כצייר המודרניזם, הוא אמן טוטאלי, אשר רואה ביצירתו שליחות אסתטית נעלה. שנים רבות בחר זלאיט שלא להציג את עבודותיו, למרות שהמשיך ליצור במרץ רב.

על הצלחתו של זלאיט בשנות השישים, מתוך מאמרה של דר' יהודית שפלן הכלול בספר האמן שיצא ב-2013 :

בשנות הששים זלאיט זכה להצלחה גדולה כצייר. חדור התלהבות ואנרגיה, הציג תערוכות יחיד גדולות והשתתף בתערוכות קבוצתיות. מבקרי האמנות הגיעו לתערוכותיו ודיווחו עליהן בעיתונות.

עיון בביקורות שנכתבו אודותיו מצביע על כך שראו בו הבטחה גדולה כאמן. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" מיום 3.11.1961 שכותרתה "ציור מודרניסטי – צבעוניות מזרחית" נכתב בדברי הסיכום: "הוא מן הציירים העולים והעתידים לתפוס מקום חשוב באמנות הציור שלנו".

שנה לאחר מכן, ב-14 בדצמבר 1962, כתב המבקר ואוצר האמנות יונה פישר על תערוכה של זלאיט בבית האמנים:

"...הפתרונות שהוא מציב להלכי רוח, שהם מופשטים מעיקרם, הינם מקובלים כיום בעולם כולו. זלאיט קרוב בתפיסתו לציור האל-צורני המטשטש את ערכי הצורה כדי למזגם במשטח צבעוני המורכב ביסודו מגוניות של צבע שליט אחד ויחיד. את המשטח הוא מרענן באירועים חומריים היוצרים מעין צורות משנה, והמהווים לאמיתו של דבר את האיכות האכספרסיבית הנטורליסטית כמעט של הבד..."

על אותה התערוכה נכתב ב"על המשמר" תחת הכותרת "בעל החלומות":

"האוירה הכללית של ציוריו מזכירה את רידון בעל הדמיון הפנטסטי והציור רב העושר של סוף המאה הקודמת. אלה הם ציורים מופשטים אבל נדמה לנו שאנו רואים בהם בריות בעלות כנפיים, עכבישים, נוף מעורפל של ארץ מיסתורית... בתוך הכהות יש כאילו ניצוץ של אבנים טובות. זהו ציור פיוטי בהחלט...".

ב"ג'רוזלם פוסט" מיום 7.12.1962 נכתב: "אמן מופשט בעל שליטה טכנית יציבה ורגישות פלסטית מסקרנת... לציוריו מבע וולקני בצבעי אדמה חומים ואפורים ובקו תבליטי שיוצר קומפוזיציות של עמוד שידרה... לכל יצירה אופי משלה..."

בשנת 1964 הציג זלאיט תערוכת יחיד גדולה בבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב. על 48 העבודות נכתב כי הן "פרי עבודתו בשנה האחרונה... למרות היותן מופשטות מעוררות בנו התמונות של זלאיט הרגשה של נופים ראשוניים ומקומות מסתוריים". זלאיט הוגדר כ"בעל סגנון מגובש ואחיד..." .

שלושה עיתונים שונים סיקרו בתאריך 29.10.1965 את תערוכת היחיד שלו בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב. בעיתון "דבר" ציינו את העובדה שזלאיט חזר לצבעי השמן וכי "אפשר לראות בתמונותיו החדשות צבעוניות רבה והתבהרות הגוונים – צבעים הזוהרים מתוכם" , בעיתון "חרות" נכתב, בין היתר:

"...תערוכת היחיד שלו מעידה על התקדמות חשובה... יותר אורגניות שביחס הגומלין בין הצבע והחומריות שבציורו... נוצרים הלך רוח קודר במידת מה ואווירה סתווית.... עולם של דמיון וחלומות... עקבות קלילים של רישומי מכחול המוסיפים נעימה פיוטית לציור, עם זאת ניכרת מתיחות בין רישומים קלילים אלה לבין השימוש ברקע כהה ואטום... אי שקט מסוים על אף האיפוק האלגנטי משהו...".

ב"ג'רוזלם פוסט" כתבו כי: "ניכרת ספונטניות גדולה באותו בוהק חם המאפיין את ציוריו... הציורים נעשו חופשיים יותר, הרישום נעשה היישר משפופרת הצבע... הציורים בעלי איכות אסתטית ואווירת מסתורין ..."

להפתעתו של זלאיט, אחד מציוריו מתוך תערוכה קבוצתית שקיימה אגודת הציירים והפסלים במוזיאון תל אביב בשנת 1966, נשלח לפריז ללא ידיעתו, יחד עם ציוריהם של עשרה אמנים נוספים שייצגו את ישראל. על יצירתו זו הוא זכה בפרס הראשון "הגדול והמיוחד" בתערוכה הבינלאומית השנייה לאמנות עכשווית שהתקיימה במונקו, בחסות הנסיך רנייה השני. את התעודה והפרס הכספי הוא קיבל בארץ, משום שלא יכול היה להרשות לעצמו את הנסיעה לחו"ל. בעיתון "על המשמר" מיום 7.4.67 הובעה התפעלות מעובדה זו: " אין אנו מרגישים באקזוטיות הצבעונית המיוחדת של ציירים הסופגים את הצבעים מן ה'חוץ' ועמלים ליצור קולוריזם אופייני מקומי – כפי שעושה זלאיט – עד שאיננו תולים ציור אחד כזה בין התמונות מחו"ל".

המוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" הקדיש לכך כתבה נרחבת תחת הכותרת: "הנידון למוות זכה בפרס". בכתבה גולל העיתונאי יהודה אטלס את סיפור חייו של זלאיט עד לאותה עת.

מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, זכה זלאיט לפרס נוסף, הפעם מעירית ירושלים. לביתו ברמת גן מגיעים הצייר נחום גוטמן, האוצר ומבקר האמנות יונה פישר ומבקרת האמנות מרים טל. הם מתארחים בסטודיו שלו, מתבוננים בעבודותיו, וגוטמן הודיע לו אחר כבוד שהוא עומד לקבל פרס אשר נתרם על ידי משפחת רוטשילד, במטרה לעודד ציירים לעבוד וליצור בבירה. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שפרס זה הוענק לאמן, משום שלאחר המלחמה כבר לא היה צורך לפתות אמנים לבוא לירושלים. בין הנימוקים שצוינו על ידי השופטים להענקת הפרס לזלאיט נאמר:

"זלאיט עדיין לא היה באירופה, אך ציורו המקורי משתלב בזרם כללי מערבי יותר ממזרחי. עם זאת יש משהו מקורי ביותר בתפיסתו, שאינה מתארת אך בהחלט גם אינה מופשטת, ויש בה הדים של ים, רוחות, הרים, מדבר – ונוף נפשי.. ציורו מתבסס על דחפים פנימיים ונושא אופי בלתי מסחרי לחלוטין".

אהרן ידלין, שכיהן אז כשר החינוך, העניק לו את הפרס בטקס חגיגי בירושלים. הפרס כלל סכום כסף שאיפשר לו לגור וליצור בבירה במשך שנה. הוא קיבל חדר גדול בעליית הגג באקדמיה לאמנות "בצלאל". זלאיט מספר בזיכרונותיו כי בשל הקור העז נאלץ לנסוע מדי ערב לישון בביתו ברמת גן ולשוב עם בוקר לירושלים, הכל כדי לעמוד בדרישות הפרס.....

מתוך מאמרה של דר' יהודית שפלן לספר האמן שיצא ב-2013 .

פתיחה: יום ה' 30.1.2014, בשעה 19:30