שחורה לשבת  טובה לוטן

אוצר: ניר הרמט

צמד המילים 'שחורה לשבת', מופיע ומבצבץ מתוך סדרת העבודות של טובה לוטן. בתהליך של גילוי וכיסוי, התרה והסתרה, לוטן שוזרת את המילים בקומפוזיציה, כורכת אותן בצבעי שמן דשנים.

מעל לחמישים עבודות בגודל אחיד המהדהדות דרך המילים את אופן הציור ואת המכניזם הפנימי שלו - המתכתב עם תולדות האמנות, פולקלור ומלאכה, עם תורות של צבע, עם פורמליזם ועם אמנות ישראלית החוזרת אל המילה הכתובה באין מסורת אמנותית להשען עליה.

בספרו "כוכב הצבע" (1921), יוהנס איטן מנסח גלגל של צבעים המשלב חוקי צבע "אובייקטיביים" יחד עם תחושות סובייקטיביות השואבות מפסיכולוגיה, פילוסופיה, דת ורגש. השימוש בצבע מאפשר לפיו, גילוי אישי הבא לידי ביטוי באמצעות מימד הפשטה, הקשבה והתמסרות מוחלטת לצבע.

ראשיתה של הסדרה של טובה לוטן, בשלוש עבודות המצויירות כל אחת, בצבע יסוד. זהו הבסיס, המסד האמנותי עליו תשען הסדרה כולה. אם מערבבים את שלושת צבעי היסוד בפרופורציות מתאימות, התוצאה מחזירה כה מעט אור עד שהיא נראית שחורה ומובילה באופן מושגי אל צמד המילים, אל העוגן הטקסטואלי אשר שזור בכל העבודות: "שחורה לשבת".

לוטן יוצרת סדרה של עבודות רוויות צבע, רבועות, אחידות  בגודלן. היא מבקשת לייצר גריד כמו יומנאי המרמז על תהליך העבודה המתמשך בסטודיו, על המחקר האמנותי. הציורים מהווים אובייקטים תאומים של זהות ושל שוני: הם נעים בין התעתיקי, המשוכפל והמתועש לבין החד פעמי, היחיד והמיוחד. עוגן המילים חוזר על עצמו כמנטרה בפונט זהה בכל העבודות, בעוד הצבעוניות משתנה, הקורדינטות נעות, מייצרות הפרעות למבט. היחס ביניהם מחושב, מדוד ושקול, מסמן מעין מטרה סימטרית. הוא מעלה שאלות על שיווי המשקל בין דימוי למילה, בין הצבעים לצורות, בין אמירה מילולית קונקרטית לביטוי אמנותי מופשט.

המודל הציורי חוזר על עצמו כמו בגלופה: בפורמט, במילים ובמחקר הסיזיפי של המדיום, מזכיר מסורת של עבודה עמלנית - מעין ריקמה (המופיעה תדיר בגופי עבודות קודמים של האמנית). מתוך העבודה המתמשכת, הרפיטטיבית, לוטן מוצאת מימד משחרר ומאפשר. כל עבודה בסידרה ממשיכה או חוזרת אל קודמתה, בוחנת את הניואנסים, את הקומפוזיציות. היא אוגרת כוח הנצבר דרך כל אחת מן העבודות, לכדי עבודת קיר אחת גדולה, הנדמית למטוטלת של זמן.

דרך הלחמת המילים "שחור(ה)" ו-"שבת", ודרך הצבעוניות העשירה והטכניקה בה משתמשת האמנית, היא מתבוננת מחדש באופן ביקורתי במילים על משמעויותיהן השונות, המיתיות, ומבקשת להאיר אותן, להפיח בהן רוח ולצבוע אותן מחדש.

השבת, יום המנוחה הקדוש במסורת היהודית, מסמל ומזכיר את סדר בריאת העולם. עמנואל לוינס טוען כי ביסודה של השבת טמון רעיון חירות האדם ושיוויונו (תשע קריאות תלמודיות, 2001): "..שהשבת תקוים: זו ריבונות האדם, המסוגל להשתחרר מן הסדר, מן האילוצים, ומהשתלשלות הדברים". זהו יום שיש בו ערך אמוני, הסטורי וגם סוציאליסטי.

השילוב של שתי המילים יחד, כורך קודש בחול, מאיר את ההיבטים הפוליטיים - חברתיים של הקיום. מתחת למעטה הצבעוני קיימת שכבה "שחורה". השבת היא הפנים הזוהרות, המעטפת הפתיינית למה שנמצא מתחתיה. הביטוי נאמר בגוף ראשון - נקבה והוא מבצבץ מתחת ובין השכבות החגיגיות של השבת, מאזכר את הצד החשוך שאנחנו מבקשים לא לראות, ככתם שחור על שמלת השבת.

במודרניזם, הציור היה לדת - החתירה למטא-נארטיב. "שחורה לשבת", מערער עליו, מדגיש את הצד האפור והעמלני של התהליך, קורץ באירוניה. מתמודד על השאיפה לקודש ולנשגב בציורי האבסטרקט המודרני, מקשט בצבעוניות זרחנית ומציג במודע את הציור כאשליה נוצצת. לוטן אומרת: "ציור הוא עבודה. לא תפילה, לא אלוהות, לא קודש. אין באמנות דבר נשגב אלא חיבור של חולין לקיום".

אל מול הסידרה הגדולה, תלויים בחלל הגלריה ציורי נוף קטני מידה. אלו הם נופים של מעין אוטופיות מקומיות. הם מתארים שער לישוב כפרי, מחוץ לעיר. זהו אובייקט לוקאלי מאוד המתקשר אל המיתוס הישראלי של ההתיישבות העובדת, החקלאית. השער מסמן את הצורך הבלתי נשלט והמוטמע של ביטחון, שמירה על גבולות, כיבוש השממה וגדולת הארץ. זוהי הצגת אוטופיה אשר הופקעה מתוכנה ומהבטחותיה. הדימוי החוזר על עצמו מציע שוב ושוב קריאות פתייניות הקורצות לצופה. כמעט כשערי" גן עדן" הצבועים בצבעים זרחניים, "פוסטריים". הריאליזם של הנופים מופר בצבעוניות זרה, זוהרת, המזכירה שאין זהו תיאור של מקום קונקרטי אלא פסאז' למקום אחר, מופשט אך ביקורתי - חוזר ל"ציור" והופך למקום אוטונומי של צורות ושל יחסים.

התערוכה מציעה שורה של נרטיבים נוצצים, מיתיים, שאינם אלא קרום עדין החושף את המסד הפנימי של העבודות. ככל שהצפייה בקומפוזיציות הקבועות נמשכת, הולכת הסדרה וצוברת נפח של פני שטח "פגומים" ו"פרומים" המאפשרים הצצה אל התהליך בו מוצאת לוטן חופש.