אבנר כץ , יליד קיבוץ רמת רחל (1939), אמן רב גווני, צייר, מאייר וסופר ישראלי ותיק ומוערך. כץ למד אמנות בבצלאל ובלונדון וידוע בקשת עיסוקיו הנרחבת . בין השאר נודע כץ באיורי הספרים הרבים שעשה בהם לספרים של ,יהודה אטלס, יצחק בשביס זינגר, שלום עליכם ואחרים . על איוריו זכה כץ בפרסים רבים. כץ כתב במשך שנים טור קבוע במוסף הסאטירי "דבר אחר", כתב ספרי ילדים ואף עיצב את דמותו של "קיפי" בגרסה הישראלית לרחוב סומסום, בה גם השתתף בעצמו בתוכנית בתפקיד אבנר. תערוכתו "חזרה גנרלית" במוזיאון תל אביב תתקיים בתאריכים 18.6-28.9.2013 . את התערוכה אוצרת ורדה שטיינלאוף.

על התערוכה כותבת שטיינלאוף :

אבנר כץ (נ. 1939), מבטא בדרכו האירונית והמושחזת את החרדה מפני עתיד לא נודע במושגים של סוף, חידלון, פחד ומוות.

האקסצנטריות הרדיקאלית שמאפיינת אותו מקשה למקם אותו בתוך זרם או אסכולה. יש ביצירתו אלמנטים מובהקים של מחאה חברתית, התנגדות לממסד הפוליטי ולמיליטריזם, האדרה של הדמיון ככוח רגשי ומוסרי, סלידה מן העריצות המחשבתית של הרציונליזם וקריאה חוזרת ונשנית לחירות.

השקפת עולמו הפוליטית של כץ מתבטאת בעבודותיו, ואות ששת הימים הוא מוטיב החוזר בהן מאז תום המלחמה. הסכסוך הישראלי – פלסטיני הוא נושא מרכזי ביצירתו. "נדמה לי כי מעשה יצירה הנעשית כאן במקום הזה, תחת צלו של הענן השחור והמאיים של הקונפליקט בינינו ובין שכנינו הפלשתינאים, ובעיקר בינינו ובין עצמנו, הוא למעשה אקט פוליטי בחבוי ובגלוי, במכוון או בדיעבד", טוען כץ. ציוריו הריאליסטים משדרים ייאוש לצד ביקורת חברתית.

הפוליטיות של יצירותיו אינה משתמשת בסמלי כוח צבאיים או לאומיים, כמו רובים וחיילים. אפשר לתאר את עבודותיו כמעין " פנטזיה מופשטת", המעלה דימויים פרדוקסאליים ומצבים של קונפליקט (חיצוני ופנימי) לא פתיר, המעצימים את האניגמטיות של העבודות. הכוחניות מועתקת אל אתר הפעולה של עבודת האמנות עצמה, כמו החריטה בעץ, ואל הדימויים הנטענים בכוח פוליטי.

בעבודותיו האקלקטיות נדמה לעיתים שהכל מסודר בהיגיון וגם מחויך, ולפתע מופיע אלמנט של אי-גיון המחייב את הצופה לחדול מלחפש סדר, רצף או נרטיב תרבותי. במקום לבנות קומפוזיציה ברורה הוא מפתח קומפוזיציה של קונפליקט המערערת את העולם; הערבוב של חשוב ולא חשוב - מייצר חוויה של חרדה מתמדת. אבנר כץ מפרק את דפוס הציור לאמירה ארס-פואטית, חתרנית, מגחיכה.

לצד החושניות והאימפולסיביות העולות מיצירתו, ניכר בה גם הרצון לבטא אזכור אחר לכיעורו של העולם. 

ורדה שטיינלאוף