זוהי תערוכה משותפת לשני אמנים, שאף העניקו לה את שמה, "משה וסלע".

פער דורי מפריד בין שני האמנים: משה בשנות השישים לחייו, סלע בשנות השלושים.

התערוכה בנויה משני גופי עבודות בלתי תלויים זה בזה, אך הנוגעים במהות אחת, כשהרצון לברר מהי אותה מהות והעבודה בזיקה אליה מתבטאים בבחירת העבודות ובתליית התערוכה.

מירסקי נולד וחי בעין חרוד וקורן נולד במושב שכן – כפר יחזקאל, וחי במושב היוגב שבסביבה. ייתכן שבזה קשורה החוויה המוקרנת מן הציורים, המעמידים סובייקט מול או בתוך עולם שאינו אורבני, שאינו מאוכלס, אלא הוא עולם הטבע או הקוסמוס. אולי לכן כמעט תמיד נוכח בציור בעל חיים- חמור או סוס, ארנבת או עורב או תרנגולת, ותמיד במרכז הפריים ובזיקה לעולם. אצל מירסקי הדימוי מובחן וברור ואפילו סכמטי ואצל קורן הוא מופיע רק לעיתים ובמרומז.

עבודותיו של משה מירסקי גדולות (בין 80\80 ס"מ לבין 120\120) עשויות אקריליק על בד, צבען לבן עם משיכות מכחול צבעוניות חיוורות שכמעט אינן מפירות את לובן המשטח ואחידותו. עבודותיו של סלע קורן הן בגדלים משתנים, עשויות שמן ואקריליק על בד בגוונים עזים.

בעבודותיו של מירסקי הדימוי מופיע בדרך כלל בקו רישומי פשוט כמו בציור ילדים: חמור במישור פתוח של בולענים. ילד כורע ברך כשבחיקו תרנגולת, על גבו מכשיר קשר ולפניו מונחות על הקרקע שתי עוגות. עוגות שאולי הן מטעני חבלה? תחושה של חידה.. ואז באחת נזרקים מהילדותיות המתקתקה לחוויה הפוכה של סכנה ואימה.

ציוריו של סלע קורן רוויי צבע, תנועה ומוזיקליות. הוא יוצא מן הצבע ומהחוויה שהוא מבקש לעבור ולהעביר. הדימוי, כאשר יש כזה, הוא פעמים רבות אסוציאטיבי ומגיע דרך הצורות והצבע: "אני מרגיש שאני שואל את הצבעוניות של העורב למשל", בניסוחו של סלע. הוא מבקש חיבורים אל חוויה פיסית, רוחנית וריתמית של עולם שמתנועע להיות אחד, רקמה של

מהויות וצורות המצויות בתנועה. הוא כמו מבקש לגעת באמנותו בחוקיות שאינה ניתנת לניסוח דרך חוקים קיימים, בחוויה חד פעמית קיומית שהיא שלו. כמו בציור "עוד רבע שעה" 2011 שבו נראים ברושים שטים בגיגית מעוטרת במרחב כחול גדול, ושם הוא קובע בכתב ידו "בעוד רבע שעה יגיעו הברושים לנקודה הסגולה" – כך הוא מארגן לעצמו תחושה של פליאה, המניחה סדר כלשהו שבוודאי קיים, גם בתוך תנועה שתמיד מתרחשת. תחושה שניתן אולי לגעת בה באמצעות האמנות.

ציוריו של מירסקי, בהתרחשות המינימליסטית כל כך שבהם, נוגעים גם הם בסוד שבכל הקיים. בהספגות, בהטמעות, בפליאה לנוכח אלימות, הוא מבקש לתמצת את המפגש אדם- עולם. בציור "שני קוואנטים" 2012 מצויה דמות באלכסון, כשראשה נעלם אל תוך קרקע, או אולי ים. כפות רגליה מחוקות אבל נראות ומצוירות שוב במרחק שבו נטמן הראש. שתי הידיים נוגעות במה שנראה כמו "כדורי ארץ" קטנים. מירסקי מבקש ללכוד ולנסח כאן תנועה בזמן התרחשותה, זמן חיים, זמן מוות וזמן עולם.

גם משה וגם סלע מבקשים אם כן לגעת בבלתי ניתן – זמן ציור וזמן עולם.

בפתיחת התערוכה יושק גם ספר האמן של סלע קורן 'למה הבכי', אותו ערך ועיצב לדפוס משה מירסקי.