ביום רביעי, 21.1.09, בשעה:20:00, יתקיים ערב הפתיחה של תערוכת הטוליפים, במוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן.
האוצר הראשי מאיר אהרונסון כתב בהקדמה לקטלוג התערוכה:
הקשר בין שירה לציור אינו מקרי: שירה וציור הינן תמצית. יכולתו של המשורר לנקות מלים בשירה דומה ליכולתו של הצייר לנקות ציור.
השירה והציור עוסקות בדימויים ושניהן מקיימות בתוכם את כללי המשקל, הקומפוזיציה והיופי. שניהם מדברים אלינו, שניהם שפה.
מנשה קדישמן, צייר ופסל, פוגש את שיריו של חיים שטנגר, משורר.
תוצאת המפגש: ציורים של טוליפים. ציורים שהופכים את המלים לדימוי חד, נקי וברור. אבל המלים מופיעות בציור, וכך הופכות גם הן לציור.
עד למפגש עם שיריו של חיים שטנגר הטוליפים לא הופיעו ברפרטואר הציור של מנשה קדישמן, אך מרגע המפגש- הטוליפים הינם חלק מהרפרטואר שלו לתמיד.
הטוליפים, (הצבעונים בעברית) הם פרח בר ישראלי שהיה נפוץ בשכבר, אך כמו רבים הולך ונעלם. אין זה הטוליפ ההולנדי המתורבת והגדול, אלא פרח בר קטן, נחבא אל הכלים, בצבעי אדום צהוב, צנוע ויפה שקשור למקום.
הקשר בין המשורר לצייר הינו גם קשר ישראלי נכחד. בעבר, בזמנים שבהם הטוליפים הישראליים היו פורחים בכל מקום, בדיונות החוף ובגבעות הכורכר, היה גם קשר בין האמנויות. הציירים תקשרו עם המשוררים, הפסלים עם התיאטרון, הסופרים עם הרקדנים, והמוזיקאים עם השחקנים בקשר שהיה פורה ומפרה; קשר שיצר תרבות; קשר שאבד, ורק שמורות קטנות נשארו ממנו, מוגנות, כמו שמורות הצבעוני הישראלי.
ייתכן וזו הסיבה העיקרית לתערוכה זו. תערוכה שמעלה מחדש את הקשר הזה. תערוכה שמציגה את המפרה והמופרה, את הקשר בין האמנויות שהופך לתרבות.
מקומו הטבעי של הציור הוא על קיר התערוכה ואילו המקום הטבעי של השיר הוא על גבי דפי ספר. והנה, כאן, בתערוכה זו, חברו השניים ביחד למקום משותף בו השירים נמצאים על הקיר ביחד עם הציורים ובספר נמצאים הציורים ביחד עם השירים. שניהם שומרים על מקומם הטבעי ושניהם חולקים מקום משותף.