(אין להעתיק ו/או לעשות שימוש במאמר ו/או קטעים ממנו ללא קבלת רשות מוקדמת מהמחבר , ובכתב)

הדבר ארע לי לפני שנים, בעיצומה של נסיעה קסומה בין נופיה עוצרי הנשימה של אוסטריה. לפתע פתאום הבנתי: תרבות שחווה פסגות יופי שכאלו היא גם זו שנועדה ללדת את תהומות הרע. הסימטריה בבחינת חוק של תרבות, אף כתיאולוגיה: אם זיו-עליון, כי אז צלמוות-שאול; אם אלוהים, כי אז שטן. הא בהא תליה. ולכן, אם באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, קאנט, היגל, שופנאואר, ניטשה, גיתה, שילר – אם רכסים מופלאים כגון אלה מזמנת תרבות, כי אז – באיזון אקולוגי תרבותי שאין מנוס ממנו – גם היטלר וגבלס ואייכמן. כך: הדואליות הבלתי נמנעת של נופת וטינופת.

על פניו, על פני הרעלה, ועוד בטרם התגלתה זו כרעל, אמנותו של יונתן הירשפלד היא התשובה העברית לאסכולת "דלות החומר", עליה השלום. שבעוד זו האחרונה העלתה על נס-הדיקט את התבדלותה מאירופה (זו של הפאר, המיתוס והשגב), יונתן הירשפלד דבק בעטיניה של סבתא-אירופה ואינו חדל לינוק את הדר תפארתה, גם אם דלילים העטינים ובלו מזוקן. גם אם יצייר את עמודי בועז ויכין, לא למקדש שלמה יכניסו אותנו ציוריו של הירשפלד, אלא להיכל תרבותה של אירופה הנוצרית. קודם כל, אירופה של הסגידה ליופי: יפעת אורנמנטיקות פרחוניות שופעות, ספק בדחיסת פאר בארוקי וספק בחנחוני רוקוקו (בסגנון ה"סטוקו" מארמונות בית הבסבורג, או בסגנון תליוני זהב ואמאייל מאוסף מאריה תרזה); עוד ועוד זרי-אבל הקורסים בתפארה (עתירי תפרחות ועלים, כה רחוקים מזרי-האבל ה"דלים" של משה גרשוני, ממחצית שנות השמונים) – ואף הם מאובנים-משהו כקישוט ארכיטקטוני מלכותי. כי ציורו של הירשפלד מלכותי, הרואי, חגיגי, נשגב, גם אם תרועת החצוצרות שלו מבשרת סופה המר של החגיגה.

ולא פחות מכן, אירופה של מיתוס. ברובד זה נעה יצירתו של הירשפלד אחורנית מהמאות 19-18 של הדקורציות למיניהן אל המיתולוגיה ההומרית, שורש התרבות האירופאית, ממנה דולה הצייר את "אכילס בוכה", או את אכילס המחופש לאישה יפהפיה (פּירָה) בניסיונו להשתמט מיציאה למלחמת טרויה, את פרסאוס ועוד. בשלב זה, נתפסת עינינו לצמותיה הבלונדיניות וה"אריות" למהדרין של פּירָה זו. בה בעת, גם איננו מתעלמים מ"הכתם של לותר" – אותה כסת דיו מפורסמת שהשליך התיאולוג הגרמני הרפורמטור על השטן בוויטנברג, 1522 (להזכירנו: מהפכתו הפרוטסטנטית של מרטין לותר קידמה את מיתוס השטן בהכרה הנוצרית הבארוקית, מפיסטופליות אנטישמית שהכשירה את הקרקע לשטניות הנאצית). הכתם הלותרי – המלחמה בשטן, זה שיוכרז מאוחר יותר כיהודי – הכתם הזה אינו מרפה מציורי הירשפלד וניתן לאתרו, מהכתמים הסמוכים לזֵרים או שבמרכז משטחים אדומים ועד לזליגת השחור ברקע של ציורי פּירָה-אכילס. בהתאם, ציורו של הירשפלד את השטן מנגן בחמת-חלילים מקורו בקריקטורה של הכנסייה הקתולית נגד לותר. ראו את השטן הזה, החוזר בציור מיניאטורי, פאנקיסט עם רעמת שיער כחולה, המופיע הופעה איקונית לרקע משטח שכולו זהב. ראו אותו, את גופו המטופח, את שריריותו המופגנת ו... את אפו השֶמי במובהק. תערובת של סגידה לתרבות גוף עם מיתוס השטן היהודי? והאין לחמת-החלילים שבפי השטן צורת לב? כלום אין השטן ההירשפלדי נופח את לבו של הירשפלד ומתעלל בו? ושוב, בל תחמיצו באחד מציורי השטן המנגן את ההיכל השגיא, שבשערו משמיע אשמדאי את נעימתו, ההיכל שכולו עמודים דוריים עם כותרות אקנטוס, קריאטידות עירומות, קשתות וכו'. שמוזיקת השטן יאה להיכלה העילאי של אירופה.

מוזיקה, מוזיקה שמימית, המוזיקה שאין טרגדיה שלא נולדה ממנה: רישומים מיניאטוריים מייצגים מלאכים מנגנים. מלאכים נוצריים יפיפיים, רכים ונשיים עד תום, מנגנים בצ'לו, בכינור ובקרן, מועתקים מן-הסתם ממקורות בארוקיים. אך, ראו: לצ'לו אין מיתרים, בעוד קשתו של המלאך נוגעת בתיבת התהודה וקולעת ללב "הכתם של לותר". כלום נוצָר הכתם בכוח ה"נגינה" הא-מוזיקלית הזו, או שמא הכתם הוא-הוא שהצמית את המנגינה? כזה הוא גם הכתם הגדול שמכתים את מפגש הקשת והכינור שבידי מלאכית ענוגה ומופלאה נוספת (הירשפלד, נדגיש, אינו מותיר את מלאכיו ביוניסקס המסורתי, כי אם במפורש מעניק להם זהות נשית. האם אין כנפי המלאכיות הללו נראים כאוזניים עצומות, אפרכסות למוזיקה השמימית/השטנית שהוכתמה?). והנה עוד רישום (עם צבעי שמן על נייר): הרקע מאזכר את מיחברי הדגלים של הירשפלד: פס זהוב בין שני משטחים מלבניים, האחד ירוק, השני אדום. במרכז הדגל, שלושה מלאכונים נוצריים למהדרין מנגנים בחצוצרה, חליל-פן ותוף, בעודם מחוללים בחן הלניסטי שבמסורת האידיליה. אין ספק שגם הטריו הזה הועתק ממקור אירופאי-קלאסי. לאומנותו של הדגל הופכת את המוזיקה השמימית הזו במעטפת ההמנון ואף היא מצמררת.

עוד ועוד דגלים פרטיים מניף הירשפלד. הנה הוא ראשו הפיסולי של אפולו, ראש "ערוף" ששיערו עטור עלים דיוניסיים נושרים והוא במרכזו של "דגל לבן": פס זהב אופקי על רקע לבן. והנה הוא ראשו עטור הפרחים של האמן, אף הוא כביוסט קלאסי, והוא בגווני קפאונו של גוף מת, אמבלמה נוספת ל"דגל לבן" נוסף. והנה דגל אחר – פס זהב אופקי המפריד בין משטח אדום-חלוד לבין משטח אפור-שחור – ובו שני כלבים מקיאים פרחים. כל הדגלים הללו מאחדים הדר קלאסיציסטי, דקדנס ומוות.

דגלים, מיתוס, מוזיקה, ארכיטקטורה קלאסית – האם זוהי ניאו-רומנטיקה גרמנית בנוסח המאה ה- 18 שלובשת צורה נגד עינינו, או שמא רומנטיקה גרמנית מאוחרת יותר?

אכן, שפע הדקאדנס שמעתיר עלינו יונתן הירשפלד מתחיל להעלות באפנו צחנה פאשיסטית, אשר בה הכוח הלוחם (אכילס, זיגפריד), המיתוס, הקיטש, הארוס (ראו חושניותם הרבה של זרי הפרחים) והמוות חוגגים יחדיו טקס נשגב ותהומית כאחד. מוות אמרנו: זרי-האבל המאובנים, גולגולת עז וגולגלות אחרות (שהירשפלד פיסל ושיפץ לצורך ציוריו), גלוני דם שיכתימו עוד ועוד רקעים, ואפילו הדי "ממנטו מורי" אירופאיים של עלים יבשים וקמלים (כלום איננו מבחינים גם בעלים קוצניים?). החגיגה של הירשפלד מורבידית והיא מעלה רוחות רפאים.

מה ליונתן הירשפלד הישראלי הצעיר ולתפארת המגונה הזו של תועבה קדם-נאצית? את התשובה עשוי לספק מכתב שנשלח באוגוסט 1942 מגרמניה לפלשתינה בידי אבי-סבו של האמן. במכתבו, תר אבי-הסב אחר בנו, כריסטוף הירשפלד (שימו לב לשם הנוצרי, כריסטוף), יליד 1912, שהיה אמור להתגייס לוורמאכט, אך נמלט למדבר המזרח-תיכוני במטרה לממש את חזונו הקומוניסטי. למרבה הפלצות, את מכתבו חתם הסבא-רבה ב"הייל היטלר". וכך, שישים ושש שנים מאוחר יותר, הנין, יונתן, מאיר את עיני בשולחו אלי את עותק המכתב ובכותבו: "שים לב לשגיאת הכתיב. היטלר בדאבל-טי. אין גרמני שלא ידע (הבט בתאריך) לכתוב היטלר. שגיאת כתיב כקוד, מה שמרטין ברושט כינה בזמנו, 'תנגודת', היא לב העבודה שלי. אני נכנס לד.נ.א של אירופה ושותל בה את חיי כשגיאת כתיב."

יונתן חוזר אפוא אל מקום הפשע, אל לב-לבו ושורשיו. כאן הוא מעצב את "דגליו הלבנים" (השוו לדגליו האישיים והאנטי-מיליטריסטיים של משה גרשוני בשחר שנות השמונים) כתשובה ללאומנות ולפולחני כוח; כאן הוא מאשר – בהתקשטות ובהתחפשות גיבור המלחמה לאישה - את הפמיניזציה של תהילת הכוחניות הזכרית; וכאן הוא מקיא: עוד ועוד כלבים מקיאים בציוריו פרחים ועצי פרי, מאחדים את פליטת ריקבונם עם סלסולי ופיתולי החן של יופי מפעים שאין דומה לו. במידה ששכחנו: במיתולוגיה האנטישמית האירופאית, היהודי הוא החיה הניצודה בפי כלבי הצייד. והיו, כן, גם הכלבים בשירות ה"אס-אס". האם כלביו הגוססים של הירשפלד מצמיחים בקיאם את התפרחות, או שמא התפרחות מרעילות את הכלבים? הן אמרנו: הא בהא תליא. כך או אחרת, הכלבים חולים, מררתם מזינה את טקס הקבורה הנשגב והמתמשך לאורך כלל הציורים הנדונים. האיקונוגרפיה של ההקאה, נוסיף עוד, היא זו של ציורי גהינום, ואפשר שמסעו הציורי של הירשפלד הוא מסעו של וירגיליוס אל התופת האסתטית. זרי-הקבורה של הירשפלד כמוהם כשמש מסוערת קרני אש (אל תחמיצו את רישום ראשו הפיסולי-יווני של הליוס, אל השמש), ה"שמש" שתוכה הריק כמו מסגיר חור מטאפיזי, לעתים בזהב ולעתים בשחור. זרי-הקבורה של הירשפלד הם זרי רוע שסער קרניהם רוחש ארס כנחשי-שערותיה של מדוזה.

וישנו הדרקון, הדרקון שדמו הניגר שותת בכמה וכמה מציוריו של יונתן הירשפלד. האם זהו דמו של הדרקון שהוכרע תחת חרבו של מיכאל הקדוש? עוד גיבור במרחביו האֶפּיים של הצייר? עוד רגע אירופאי-נוצרי של אלימות נשגבה ורבת הוד? הנה הוא העלה הצונח לו על רקע המשטח השותת: ראו את יופיו של העלה, את חושניות "מחולו" האורגני. עוד עלה של "ממנטו מורי" שנתלש מחגיגות היצר הדיוניסיות לדורותיהן. עלה זהב מפואר אף יותר יצנח לרקע ימת דם אחרת: עתה, העלה התפצל נדמה לכנפי מלאך הצונח בתהומות הדם. השוו את העלה/מלאך הזה לציור אחר, בו מופיע "כתם-לותר" כתשליל לבן, כהיעדרות בלב משטח אדום, דרקוני. מלאך זהב, כתם אנטי-שטני, עלה חי, עלה מת – הירשפלד מאחד את ההפכים. וכשהוא בורא את תשליל הכתם הלבן, זהו הכתם שאיננו, אולי הכתם הסמוי, הנוכח הנעדר, שאינו נותן מנוח להירשפלד לאורך כלל יצירתו. עתה גם מתחוורת הסכֵימה: כתם לותר וכתם דם – שפתם הציורית של השנייםהיא הזליגה, ובשורתם אחת – רוע, כאב, מוות. כנגדם, הפרחים, העלים, המלאכים – שפתם הציורית היא שפת ההשתרגות הגלית הבארוקית-בֶּרניניית והיוגנדשטילית, ובשורתם היא הפיתוי החושני, היופי, ההבטחה הנשגבת. איחודם של כל הדימויים הללו בציורי הירשפלד משבש, כמובן, את הדיכוטומיה ואת הסדר הקוסמי המיתי-היסטורי.

ההיסטורי הוא גם האישי: שהלא המיתולוגי בציורי הירשפלד הוא מטאפורה לאישי, להיסטורי ולאקטואלי. פה יהדהדו ציוריו המיתולוגיים טראומה מימי שירותו בצבא; שם יבטאו זריו משקעים מאהובה שעבדה כשוזרת פרחים ברחוב דיזנגוף; וכיו"ב. אלא, שיונתן הירשפלד אינו מסתפק בהתערבותו הסמלית האישית בנתון התרבותי-ההיסטורי. שמעבר לציור הסמל, הוא מאמין בציור בבחינת "מעשה חיצוני" כלשונו, מעשה אמנותי, פיוטי ומטאפורי כנגד העולם: "המעשה החיצוני באמת מנסה לשנות את סדר העולם", הוא כותב לי. אם, ברמה האוטופית, העולם צריך היה להיות אמנות, כי אז הנה באה האמנות כמעשה התיקון. נכון לעכשיו, האמנות, אמנותו של יונתן הירשפלד, נלחמת בשטנֵי הקיום וההיסטוריה שאינם נותנים לו מנוח. הפאוסטיות ההירשפלדית, המבקשת את מירב היופי שבאפשר, נלחמת נגד המפיסטופליות המולכת בהיכלות היופי הזה.

אלא שזוהי מלחמה חתרנית מתוך שטח האויב, מתוך היכליו. זוהי מלחמתו של ה"האמן הפושע", אמן הדקדנס, ניאו-קאראוואג'ו. מכאן בריתו-לכאורה של הירשפלד עם צייר הבארוק האיטלקי: כשהוא מצייר את העלה השחור צונח במרכז הדגל האישי (פס זהב אופקי על רקע לבן), הוא לא סתם מעצב עלה גפן מת השולח חידודי קוצים וגוזר גזר דין מוות על כל חינגא שמאז דיוניסוס-בכחוס ועד מרתפי הבירה במינכן. כי כלום לא נלקח העלה הנדון הישר מזר עלי-הגפן המעטרים את שיער ראשו של בכחוס לקאראוואג'ו מ- 1595? אם כך, הרי לנו מקור של דקדנס אירופאי והזדמנות נוספת להומו-ארוטיות המערערת על אלימותו של עולם גברי. ואם כבר קאראוואג'ו, לא נחטיא את מדוזה של הצייר האיטלקי, זו מ- 1598, שדיוקן האימה שלה, עטור שיער הנחשים והצבוע בגווני גופה מתה, מועתק בידי הירשפלד על דגל נוסף מדגליו האישיים. ראשה הערוף של מדוזה זב דם וכמוהו ככתם-שטן-לותרי שהתמזג בזוועת דמים. זהו דגלו ה"אירופאי" של הירשפלד, מייצגו של כל דגל וכל לאומיות.

לא, לא שכחנו ששיערה המקורי של מדוזה, בטרם קולל והפך לנחיל נחשים, היה תלתלי זהב "אריים". ולא שכחנו שפרסאוס הגיבור, בדומה לאמן, בדומה להירשפלד, נקט במגן-מראָה שאיפשר התקרבות אל המפלצת. אני אומר: אמנות היא מגן-מראָה לחיסול מפלצות. האם לא הטביעה אתנה את ראשה הכרות של מדוזה על שריון חזה כסימן בטוח להדיפת רָע? ומה עושה הירשפלד בדגלו אם לא לנקוט באותו סימן לצורך אותה מלחמה הרואית שהוא מנהל נגד כוחות הרֶשע. אמרו אפוא: ציורו של הירשפלד הוא אֶפּי, ולאורכו מקיים האמן קרבות הרואיים נגד מפלצות.

עתה, משנמהלה הרעלה ברעל, כבר נראית תשובתו של הירשפלד ל"דלות החומר" מורכבת הרבה יותר. השימוש ה"גבוה" בציוריו בגווני זהב נענה ביצירתו בשימוש הרווח בצבעי סופרלק תעשייתיים. רישומים בעט מומסים בתהליך כימי (מעין הד פוסט-מודרני, אזוטרי משהו, לתהליכים של "ארטה פוברה"). ה"גבוה" וה"נמוך" מתנגשים, מתערבבים, מטלטלים, מציבים בתל-אביב את אירופה כנגועה במחלה ממארת ומשלחים באירופה את האמן כמי שמנכס בהעתקותיו את האירופאי על מנת להקיאו. ולא פחות מאירופה, הַקיא ההירשפלדי ניתז גם עלינו, כאן בארץ ישראל. שאם לא כן, מה עושים פירות שבעת המינים של ארצנו (ראו את הגפן ואת הרימון) בתוך זר-האבל האירופאי של הירשפלד? ומה עושה הדוגמנית, גלית גוטמן, בדמותה של פּירָה המיתולוגית? ומה לו ליונתן להכניסנו למקדש שלמה הירושלמי? אין זאת אלא, ש"שם" ו"כאן" עודם נפגשים פגישה מיוזעת ודיס-הרמונית ביצירתו של האמן הישראלי, בן הדור השלישי, שבא-חשבון עם תרבות מערבית, לה הוא אף חייב את חוב חייו האמנותיים, אך גם בא-חשבון עם מציאות מקומית קשה מנשוא, הגובָה ממנו את מחיר הניכור ממנה. אמרו אפוא: אירופה היא מקלטו של יונתן הירשפלד, אך היא גם סיוטו. בהתאם, ציורו כמוהו כנטע זר, כטעות בזמן ובמקום, כ"שגיאה": אירופה בישראל, נצרות אצל היהודים, שגב היכלות אצל דלי החומר.

כזה הוא, למשל, ציור הפרח "דם המכבים", המעלה ארצה את הפלורה ההירשפלדית וממקמה בלב דגל נוסף מדגליו. הנה כי כן, זריו המורבידיים של יונתן פינו מקומם לפרח המקומי, המופיע כמו קרוע ומפוצל, אף כי פרחיו האדומים ממשיכים לסמן דם. דם המכבים? דם חיילי צה"ל"? דם פלסטינאים? דמם של כל נופלים בקרבות באשר הם. הכתם הלותרי השחור גם הוא כאן, ממשיך להזכיר לנו את שטניותו של הדם, כאשר הן הכתם והן הפרח (הפרח הכחול, במסורת הגרמנית-הרומנטית הגדולה של נובאליס) מככבים כתחליף למגן-דוד בדגל ישראל. שהדגל ההירשפלדי הנוכחי מציע לנו שני פסי זהב אופקיים עם דימוי מר בתווך. לְמה מרמזים פסי הזהב (האם לא הציע הרצל שבעה כוכבי זהב לדגל הלאומי?) אם לא לאיקוניות נוצרית של שגב ואהבה עילאיים?

אמנותו של הירשפלד הוא מעשה הקודש וחילולו: הוא האמן הקדוש והוא האמן החוטא, הדקדנטי, האמן המביא מוות למקדש, מי שדם הקורבנות בציוריו אינו מזכך או גואל, האמן כבן-בריתו של השטן, צייר שציוריו שטניים ולכן ראויים לכתמיו של לותר. הירשפלד הוא בן-דמותו והוא היפוכו של בצלאל בן-אורי, בונה המשכן וכליו. כי הירשפלד הוא בונה ההיכל, מין "בונה חופשי", חבר בכת אזוטרית, חבר יחיד בלשכתו, אך בונה שאין הרסני ממנו.

זוכרים את היכל התבונה והאור, מסצנת המסדר הכוהני בסגנון "הבונים החופשיים" בסיום "חליל-הקסם" של שיקָאנֶדֶר/ מוצארט? תזכורת:

זרסטרו: "קרני השמש גרשו את הלילה./ [...]

המקהלה: הללויה לכם שקידשתם/ הללויה לכם שקידשתם./ הפצעתם מתוך הלילה. תודות! תודות!/ [...]/ לו ינצח הכוח והכתר תמורתו/ יופי וחוכמה עם עטרת נצח..."

שיקאנדר ומוצארט הותירו אותנו עם הטעם האופטימי והמתוק של ניצחון אנשי האור על מלכות החושך, עמודי ההיכל של תקופת ה"השכלה". ויונתן הירשפלד? הוא נוטל אותנו להיכלות אחרים, הנשענים על עמודים שונים. הנה הם שלושה ציורי עמודים, כולם מצוירים בצבעי שמן וצבע תעשייתי על בד:

א."עמוד ריק": מלאכיות "אריות" מכונפות, מעין מקהלת אומרות "קדוש קדוש קדוש", משורגות זו בזו במבנה בארוקי מפעים ביופיו, ממוקמות בתחתית ה"עמוד", שאינו אלא דגל אנכי, אפור במרכזו ושני פסים לבנים באגפיו. העמוד הוא אפוא "דגל" הירשפלדי נוסף.

ב."בועז": משהו הסעיר את בנות-המרום ה"אריות" שבתחתית ה"עמוד" והן כמו נישאות בסער הגלי (עשן?) הכובש את מרבית שטחו של "דגל" נוסף זה. כלום מקיפות המלאכיות, כפמליה של מעלה, את האישה האוחזת זר בידה? האם לאומית מקודשת?

ג."יכין": עוד עמוד מקדש שהוא דגל. אלא, שעתה כבר עולות להבות ומכסות את מרבית ה"עמוד". להבות עתירות הוד והדר, שפיתולי החן שלהן מתגלות בתחתית כבליל נוסף של פרחים וכלבים מקיאים.

והרי לנו "בית-המקדש" על פי יונתן הירשפלד: מקדש מיתי-לאומני הנידון לשריפה גדולה ("holos-caustus"- שריפת הכל, ובמילים אחרות: שואה). כי הירשפלד מטפס אל פסגות השגב כמי שיורד אל תהומות הרע, ספק נמשך להוד הדקדנס וספק מקיא אותו, ככלביו. הוא מתמקם בתווך, בין הקדוש לטמא, בין המופלא למתועב, ושם הוא מחליף מינים, משבש דיפרנציאציות קטגוריות. הוא פועל בשטח ההפקר, ב"ארץ שום אדם" (no man's land), שם הוא מכריז על ריבונותו, ושם מניף הוא את דגלו. אל תְפָרשו לא נכון את דגלו הלבן.

* אין להעתיק או לעשות כל שימוש אחר במאמר זה או בחלקו, מבלי לקבל רשות מוקדמת מהמחבר ד"ר גדעון עפרת.