ציורי נוף ריאליסטיים – תערוכתו של יהודה ארמוני  

ציורי הנוף הריאליסטיים של יהודה ארמוני , המוצגים בתערוכתו החדשה בהיכל התרבות במודיעין , הם ציורי נוף שצייר בסביבת מגוריו , לטרון , יער בן שמן ,פארק קנדה ,מודיעין ונופי האזור. על ציורי נוף ועל ציוריו של יהודה ארמוני מאת דר' מרים אור.(התערוכה בהיכל התרבות מודיעין ,עד 31.10.08 , א'-ה' 10:00-20:00  ,ו' 9:00-13:00 ובזמני מופעים ) 

יהודה ארמוני – סביבה ונוף ,מאת דר' מרים אור 

"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, 

האדם אינו אלא תבנית נוף- מולדתו, 

רק מה שספגה אזנו עודה רעננה, 

רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות" 

[שאול טשרניחובסקי] 

הנוף נתפס כחלק בלתי נפרד מהווייתו של האמן, יהיה זה נוף אנושי או נוף טבעי, מעשה הבורא.  מכאן שאמן רגיש כיהודה ארמוני יטה אזן קשבת ועין מביטה ומתבוננת בכל מקום ובכל זווית הנראית חשובה ומעניינת. מראות נוף הניבטים ממרחק ופרטי מרכיביו שעליהם מתמקדת העין, מצוירים מתוך אמפטיה עמוקה. זו מלווה בחוויית ריגוש והיבט הגותי ופסיכולוגי.  ההתפעמות בציורים משקפת את עוצמת היופי המתגלה בנוף והטבע- גבעות ומישורים, שדות וצמחייה, מרבדי צבע הנפרשים על גוניהם המתחלפים עם חלוף העונות והשעות. אורות וצללים מתקצרים ומתארכים, צצים ונוכחים בהתאם לרגעי ההתבוננות. פיתולי השבילים והדרכים שבנוף יוצרים לעתים ערבסקות קליגרפיות מופלאות. אלו מתגלים ונעלמים לסירוגין ומנסים, כאילו, לסקרן את המבט ולרמוז להזמנה אפשרית לבוא וליטול חלק כשותפים לחוויית האמן עצמו. 

הצייר אדוארד מונק כתב בשעתו ברוח זו על ציוריו: "כאשר האדם שרוי בהלך רוח עז, ישפיע עליו הנוף באורח מוגדר מאד. נוף זה, כפי שיוצג על-ידו, ישקף את הלך רוחו, הלך הרוח הוא אפוא העיקר,הטבע אינו אלא האמצעי. למידת הדמיון בין הציור לבין הטבע, אין במקרה כזה כל חשיבות. זהו שורש הדבר: אי אפשר להסביר את הציור מלבד באמצעות הציור עצמו. עם זאת ניתן לרמוז בקלות בלבד על הכיוון שעליו חשבתי" 

מאז ומתמיד גילה האדם יחס לטבע, שהרי האדם עצמו הוא יצור הטבע- החי והניזון מאוצרותיו. מאחר והטבע הוא חלק בלתי נפרד מהאדם, הוא גם מעין סביבת חייו הרחוקה והקרובה בה הוא חי – ביתו. אכן, יהודה ארמוני מציג בתערוכה זו את נופי סביבתו הקרובה- נופי מודיעין, רעות ומכבים וסביבתם – אזור לטרון, בן שמן, פארק קנדה ועוד. אולם, קיים גם מושג הטבע המרוחק – הקוסמי, בבחינת 'עולם אחד גדול', באשר לגודלו, הוא מרוחק ומפחיד, שולט ומבטא את הבלתי נתפס- את האינסופי, האבסולוטי - האלוהי. גם כאן יד האמן מנסה מתוך אתגר לגעת- וכאילו מתוך היסוס רגשני ואולי מתוך כבוד וערגה לערפל את מתחמי הצורות בו, כאילו מבקש לתת ביטוי למסתורי ולא לקבע אותו סופית במרחב קיומו. זהו מעין ניסיון של חיפוש בלתי פוסק החוזר ונשנה בכל ציור וציור מסוג זה, כאשר המטרה היא להגיע לקשר אישי ואינטימי בינו לבין היסוד הנעלם שבנוף, ליסוד הטרנסצנדנטי. זאת, למרות ועל אף החומה הטכנולוגית של המדע המודרני החוצה בין הרגש לבין ההיגיון, ובכך מנסה להעלים את קסמו של החלום. מכאן שקמו ציירים אשר התעלמו מהנוף המקומי, והציגו עמדה אירונית כלפיו כשסירבו להגיב במישרין לסביבתם. קריית אמני צפת או כפר האמנים בעין הוד הפכו יותר ויותר ממוסחרים ומנותקים מהאמנות העכשווית- שלב ראשון בגסיסה מתמשכת ושינוי זהות דמוגרפית. עם זאת אולי, יהודה ארמוני ושכמותו ימשיכו לצייר את הנוף, להמשיך ולקוות וישכילו ברגע של התגלות, למצוא לבסוף את האמת על "העצמי האמיתי והטהור'' ואת סוד קיומו של זה בעולם. 

ציורי הנוף של ארמוני משקפים פנוראמה מגוונת של מראות ששקעו בתודעה מתוך ההתנסות האישית והחוויה המלווה בשוטטות בתוך המרחבים שהם המבוע ליצירותיו. התנסות זו מלווה בהפעלה רב חושית של תחושות אקלימיות, אופטיות וקצביות - אלו מתורגמות לשפה חזותית מופלאה של צורות, צבעים, גוונים, הדגשים טקטיליים, המעבירים לצופה את ריחות המקום- ניחוח החציר, ריח הפריחות, לחות או כבדות האוויר, יובש ימות השרב ותנועות גלי הרוח,  האוושות, הרעשים, והצלילים.                    

בהיות האדם בלתי מסופק בעולמו החומרי, הוא תר אחר המשתנה הבלתי נרכש גשמית, אלא רוחנית. זהו אקט הטמעת ה 'אני' ביופיו הקסום של מעשה הבריאה.  כמיהתו זו של האמן להתחבר לנשגב נתפסת כמציאת איזון בין נוכחות להעדר, להימצאות בין הקבוע לבין המשתנה. זאת, מאחר שקיימות בציורי הנוף מראות טבעיים ומראות מעשה ידי אדם, הציורים אינם תולדה של רעיון מוקדם או של תכנון שיטתי, אלא משלימות משאלות וערגות סמויות מן העין. כשם שהנוף משלים אותן, המראות הנפשיים מגדירים   אותן כשני אגפים של נוסחה אחת. המבנים, הגדרות והאובייקטים שבנופי האזור הם בחלקם, כאמור לעיל, מעשי אדם ובחלקם טבע פראי וראשוני.  

מקומו של האמן, אשר נתפס לעתים כמתווך בין התופעות לבני האדם האחרים היא למעשה רק אשליה, משום שיצירותיו של האמן ושל יהודה ארמוני במיוחד הן השתקפות טהורה שלו כיוצר המבקש להיהפך למעין גשר המעביר דרכו את הפוסעים בו בכיוון גדת ההתגלות המשתפת את הצופה בחוויית היצירה. בציוריו של ארמוני ניתן לחוש ברגישותו לתאר מראות עם נקודות תצפית עילית, גבוהה. מכחולו הרגיש כאילו מבקש ללטף ברוך כל עשב ושתיל, כל מבנה או עץ ולהפיח רוח חיים בכל אבן קטנה. 

יחסו של האדם לטבע שונה מאדם לאדם. כיוצא בזה, היחס שונה גם מאמן לאמן. הי לכך אפשר למצוא תמונות שונות באופיין בתולדות האומנות. ביניהן, תמונות המשדרות תחושות אי נוחות, חרדה, אימה או תדהמה, ולעומתן תמונות אחרות המשרות רוגע ושלווה, שמחת חיים ועליצות, הרהורים ומחשבות, או מהוות ראי להשתקפות של מצבי נפש מסוימים. השתקפות זו נוצרת ומתהווה בדרך כלל על יסוד מאפייני התכנים, הקומפוזיציות, הצבעים והטבעת חותם כתב ידו של האמן, דהיינו, אופן משיכת המכחול ונגיעות סכין הציירים; כמו כן בחירת אופני התייחסותו האישית והרעיונית, כיצירת אוירה  המרעיפה אהבה ונחמה, עוטפת את נפש המתבונן ומהווה עידוד והשראה, עניין המאפיין במיוחד את אהבת האדם באופיו של ארמוני. להבדיל, קיימת כידוע, ביצירותיהם של אמנים מסוימים, אוירה של אי נוחות ואי שקט ואף המעוררת בהם יחס אנטגוניסטי.  לכן, אולי, ירווח לו לצופה, שיזכה לתמורה נפשית נאותה בשעת צפייתו בתמונות הנוף המוצגות בתערוכה מיוחדת זו.  

המיקרוקוסמוס מהווה בבואה של המקרוקוסמוס ביצירות יהודה ארמוני, מכאן שהעולם החיצון והעולם הפנימי של האמן הם מבחינת ההשתקפות האחד במהותו של השני.  היטיב להביע זאת יעקב בוהמה בכתבו: "העולם החיצוני, הנראה, הוא כולו יציר העולם הרוחני הפנימי." 

                                                                             [Jacob Boehme, De Signatura Rerum] 

תפישה מאוחדת ושלמה זו של היקום שבה הנוף נתפש כבבואה של החלק המייצג את השלם היא שעומדת ביסוד יצירותיו של ארמוני. יצירותיו מציגות התחברות חדשה אל הטבע ומתבצעות מתוך חוויה חושית ורגשית בלתי אמצעית. יסודות דרמטיים כטקסטורה פלסטית מאד של אלומות חציר, או לחלופין יסודות ליריים של מראות מעורפלים משהו, מנומנמים, רגועים ושלווים הם חלק מהמרכיבים האמנותיים המצליחים ליצור איזון הרמוני.  

המתבונן בציורים מבחין במיומנותו של הצייר וביכולתו לגוון ולהעשיר את מראות הנוף. אלו מהווים, למעשה, במות זעירות בהן מתקיימים מפגשים סימולטאניים בין גישות שונות המצויות באמנות בת זמננו. רגישותו לטבע מאפשרת להפוך את ציורי הנוף למערכות שחזור אטמוספרי הספוגות פיוט וערכים אסתטיים, שקל להעריך ולהתחבר אליהם. חורש ועצי זית הניצבים במורדות ההר,טופוגרפיה תלולה של פני שטח מרמזת בהנחות מכחול משתרגות על פני משטחי צבע גם כאשר קיימת הכהה של גוונים, קיימת עדיין הצבת גוונים זה לצד זה, כמו גווני ירוק לצד גוני כתום, חום ואוקר. יחד עם זאת קיימת האדרת אפקט האור הנתפס והמבצבץ מתוך הניגודים, אולם הוא אינו חד ומסנוור, אלא ברכותו הוא מנעים לעין את הצפייה כאור האופייני כל כך לאור הישראלי. רכות האור הופכת לאחד הביטויים שנועדו לטשטש את מצוקתו ואת גשמיותו המסיבית של מראה המסות של מרחבי האדמה ואת הכוחות הבוקעים ממנה. מכאן שהמאפיינים בציוריו של ארמוני הן הסמיכויות  בין הקרוב לבין הרחוק והאינסופי, בין המישוש הגולמי של המרכיבים השונים לבין עוצמתו ומלוא היקפו של הנוף על כוליותו. סוד ההצלחה שבמלאכת המיזוג בין הניגודים הוא ביכולת הרכבת הקומפוזיציה הבנויה מחטיבות רחבות היקף ומהישענות על צירי כוח אנכיים, אופקיים ואלכסוניים המצטלבים לכדי כוח בראשיתי המורה על יצירת הנוף הטבעי שהוטבעו בו עקבות הזמן החולף. 

בדרך כלל נהוג לראות את רעיון הטבע המתגלה בנוף בהיבט המדעי שלו, במיוחד בעידן הטכנולוגי של התקופה- זה שנטל ממנו את החלום והותיר את צינת ההיגיון היבש, הציניות המתלווה אליו לצד הייאוש הסמוי והחידלון הרוחני.  אולם, על יסוד יצירותיו של יהודה ארמוני, וכדומים אליו עדיין נותרו ניצוצות התקווה. ככל שרוח האדם פותחת את שערי הריגוש החושי והנפשי כלפי הנוף ויחסו החיובי של האדם אליו, כן הולך ומתעצם הביטוי המופלא שלו. 

ד"ר מרים אור 

קיץ, 2008   

עוד על תערוכות באתר