את תערוכתו הרטרוספקטיבית של יצחק גרינפילד ," מעגלים של שמים וארץ" ,אוצרת אירנה גורדון . שפי בלייר אצרה את תערוכתו של ארנון תוסייה-כהן "מעבר למראה" . את תערוכתה של נועה נהרי Side walk" " אצרה מאשה יוזפפולסקי .

סקירת התערוכות

על תערוכתו הרטרוספקטיבית של יצחק גרינפילד "מעגלים של שמים וארץ" – מאת האוצרת אירנה גורדון

תחילה
היו כפות ידיים
לנצור את שיקוי השחר
אחר כך
בלידת הצהריים
היו שוטים מספר
שתקפו אבנים
במערומי האצבעות
ואפילו נמצאו אחדים
שבציפורניהם
שרטו
מעגלות ועיגולים
של בריאת בראשית

שלמה רייך, 1974

עבודת האמן היא לעיתים אמירה אחת ארוכה שנשימתה מעגלית ומחזורית, והיא מתפרשת על פני עשרות שנים, על פני נופים ומקומות, ועל פני קשת רחבה של אמצעי ביטוי. כוחה של אמירה זו מצוי בהיסטוריה שלה, במשפטי הלוואי שלה, בהתמדה ובדבקות בדרך שבה האמן בחר. מעל לכל, כוחה מתבטא ביכולתה לעניין את המתבונן.

כזו היא עבודתו של האמן יצחק גרינפילד. גרינפילד עלה לארץ מארה"ב מיד לאחר קום המדינה, התגורר בקיבוצים למעלה מעשור ולבסוף התיישב בעין כרם שבירושלים, עירו מזה ארבעים שנה. עבודתו היא במובנים רבים מחזור יצירה אחד, מתמשך, שלו שני צירים עיקריים: ציר העיר ירושלים – השמימית והארצית – וציר הטכניקה האמנותית – מיצוי חסר לאות של האפשרויות הגלומות ברישום, בפסטל, בצבעי-מים, בשמן, בהדפס, בקולאז' ובטכניקה מעורבת.

הביוגרפיה של גרינפילד ויצירתו האמנותית הנרחבת התפתחו לצד התגבשות חיפוש אסתטי ומטפיזי אחר הנשגב. אמנותו יונקת ממקורות השראה רבים: תנ”ך, קבלה, היסטוריה יהודית וארכיאולוגיה מזרח-תיכונית לצד אמנות המזרח הרחוק ,המודרניזם באירופה של תחילת המאה ה-20 והאקספרסיוניזם המופשט האמריקני שלאחר מלחמת העולם השנייה.

תערוכה רטרוספקטיבית זו מציגה באופן כרונולוגי את הסדרות הגדולות של גרינפילד ואת אופן התמזגותן זו בזו: החל בציורים, הרישומים וההדפסים, אותם יצר בשנות הקיבוץ ובהם התחקה בשקיקה אחר נופי הארץ ואנשיה, דרך הסדרות התמטיות המרכזיות של ירושלים באור שחור ולבן וחזיונות ירושלים, שהתהוו עם המעבר לירושלים, ציורי עין כרם וטבע דומם, וכלה בקמעות, הדפסי המדיטציה והאידיאוגרמות הגיאומטריות העוסקות בנושאים קנוניים של התרבות והמסורת היהודית. מכלול עבודתו מעמיד מערך דימויים המתווה שפה חזותית ייחודית, שנשענת על איקונוגרפיה יהודית ומודרניסטית כאחד.

יצירתו של גרינפילד היא מעגלית בצורתה ובתוכנה. היא מתחילה מהחוויה המיסטית שחווה כילד בניו יורק וממשיכה באמצעות הסמליות של ירושלים, הקבלה והעיסוק בהיסטוריה ובמקורות של המיסטיקה היהודית. כדברי גרינפילד: "בציורי... אני חוזר ומחפש אחר אותו מקור, אותו אור, שיצא מהציור עצמו. מין הארה הקשורה לזהות, להשראה וליהדות. אני מרגיש שאני חלק ממסע של העם היהודי, ההיסטוריה שלו ורצף חייו, את כל אלה אני מנסה להביע באמנות שלי”.

עבודתו האמנותית רחבת ההיקף מגלה דרך של חיפוש בלתי מתפשר בקו התפר שבין אמנות ליהדות. גרינפילד מציב דרך הסתכלות יוצאת דופן הנעה בין החומר לרוח, בין החילוני לדתי ובין הארצי לשמימי, תוך כדי חקר המתח שבין הפיגורטיבי למופשט ובין המופשט הלירי לזה הסמלי, האיקוני.

האמנות, עבור גרינפילד, היא נושא להתגלות, להגות ולבדיקת מובנים אסתטיים וחזותיים טהורים. יחד עם חיפושיו אחר חוויה מיסטית רוחנית, הוא נאבק, שואל וחוקר את יסודות האמנות והחומרים עליהם היא נשענת.

אירנה גורדון, אוצרת

על תערוכתו של ארנון תוסייה-כהן "מעבר למראה" מאת האוצרת-שפי בלייר

צילומיו של תוסייה-כהן נוצרו תוך המתנה וצפייה בנוסעים ברכבת העוצרת בתחנת הרכבת של האוניברסיטה בת"א. במשך חודשים ארוכים עקב מבעד למצלמתו אחר הנוסעים. דרך פעולתו פשוטה וישירה; הוא אינו מכיר את מצולמיו ולא מאירם ומתקינם לצילום. נהפוך הוא, הם אינם מודעים לקיומו ולבטח שלא למצלמתו.
הפלישה למרחב הפרטי מתאפשרת ברעש המרחב הציבורי- תחנת רכבת. שם, בקרונות, ברחש הפלאפונים ובמלל אינסופי, במקום בו אתה צופה ונצפה, במקום בו הפרטיות מופקעת ממך- נחשף האינטימי ומקבל ייצוג.

"יעלו ויבואו הרגשות, רגשות של כאב או של עונג או תחושה כלשהי ביניהם הם אבן יסוד של נפשנו. לעיתים תכופות איננו מבחינים במציאות פשוטה זו מכיוון שהדימויים הנפשיים של העצמים והמאורעות הסובבים אותנו, כמו גם דימויי המילים והמשפטים המתארים אותם, צורכים חלק כה גדול מתשומת הלב שלנו העמוסה ממילא. אבל הם בכל זאת שם, רגשות שהם שלל אמוציות ומצבים קשורים, רצף התווים המתמשך של נפשנו, הזמזום הבלתי פוסק של הנעימות האוניברסאליות ביותר המשתתק רק כשאנו נרדמים, ההופך לשירה של ממש כשאנו מתמלאים שמחה, או לרקוויאם עגום כשעצב משתלט עלינו...."

במילים אלו פותח אנטוניו דמאסיו את ספרו: "בחיפוש אחר שפינוזה / נפלאות הרגש ודרך פעולתו במוח".
דמאסיו, אחד ממדעני המוח המובילים בעולם בוחן את הדרך שבה הרגשות והאמוציות תומכים בהישרדות האנושית ומאפשרים את יצירותיה הגדולות של הרוח.
לדבריו, הרגשות נמצאים מחוץ לתמונה המדעית, המדע יכול לחקור איך המוח גורם לנו לנוע, המדע יכול לחקור תהליכים חושיים, חזותיים ואחרים ואפילו להבין את מורכבות המחשבות ואת התגובות האמוציונאליות כלפי עצמים ואירועים שונים אך:

"ברגשות אי אפשר לגעת.. רגשות- שאפשר להבחינם מאמוציות- נותרו חמקמקים. רגשות נועדו להישאר מסתוריים לעד. הם פרטיים ובלתי נגישים. אי אפשר להסביר כיצד רגשות נוצרים או היכן הם מתקיימים. פשוט אי אפשר להגיע אל "מאחורי" הרגשות."

נדמה כי בעולם האמנות האמון על אפשרויות הביטוי החזותיים, ישנם כלי ביטוי המאפשרים ייצוג לרגשי ולאמוציונאלי. במקרים מופלאים ונדירים האמנות עושה זאת.

מתוך השחור, מן החושך, הן מגיחות - נשים כולן, האור הבוהק בחלקיו מאיר פרטים, רושם דיוקן.
ארנון תוסייה-כהן חושף בדיוקנאות אלו הרהור על הנפש האנושית, על המיזוג בין גוף לנפש.
השקט והקשב המדיטטיווי מאפיינים עבודות אלו. הריכוז פנימה לתוך עצמן, לתוך גוף, חושף ברגישות יתרה אינטימיות נדירה החפה מכל מודעות מכוונת במרחב הציבורי.
הפלישה למרחב הפרטי מתאפשרת ברעש המרחב הציבורי- תחנת רכבת. שם, בקרונות, ברחש הפלאפונים ובמלל אינסופי, במקום בו אתה צופה ונצפה, במקום בו הפרטיות מופקעת ממך- נחשף האינטימי ומקבל ייצוג. בעידון רב וברגישות יתרה, צפים רגשות עמוקים באנושיות רכה פריכה ושברירית. במבט, ברגע של חסד אנושי מלא בחמלה ובאמפטיה.

צילומיו של תוסייה-כהן נוצרו תוך המתנה וצפייה בנוסעים ברכבת העוצרת בתחנת הרכבת של האוניברסיטה בת"א. במשך חודשים ארוכים עקב מבעד למצלמתו אחר הנוסעים. דרך פעולתו פשוטה וישירה; הוא אינו מכיר את מצולמיו ולא מאירם ומתקינם לצילום. נהפוך הוא, הם אינם מודעים לקיומו ולבטח שלא למצלמתו, ואינם נאלצים לגייס את גופם או להיות טרודים בחיקויי עצמם למען צילום/דימוי נכסף.
מעבר למראת מצלמתו הוא מתבונן "פנימה", פניו מוסתרות, גופו דרוך ממתין בסבלנות אין קץ-לרגע, לאותנטיות בהתגלמותה

שפי בלייר – אוצרת

על תערוכתה של נועה נהרי  " –" Side Walk  מאת האוצרת מאשה יוזפפולסקי

" Side Walk", - תערוכת היחיד הראשונה של נועה נהרי, ממשיכה את עיסוקה בסוגיית הזהות תוך חשיפת הסובייקט כפרגמנטרי.

נהרי פועלת במסגרת מיצב אינטראקטיבי תלוי-מקום(site-specific), המחבר בין מדיומים שונים – וידיאו, מערכת קול ופיסול הפועלים כחלל פיזי חווייתי, ובה בעת מהווים מרחב מטאפורי ומושגי, המקפל בתוכו את 'רוח הזמן'. כאשר מטא-נרטיבים חדלים לספק אופק יציב או אידיאולוגיה ברורה בשדה האסתטי, החברתי והפוליטי, אנו נידונים לדיסאוריינטציה מתמדת.

רצפת החלל במפלס התחתון של בית האמנים מכוסה בלבני בניין. הצופה החוצה את פתח הכניסה, מאבד באחת את יציבותו כאשר הוא מנסה לנוע על פני מצע הנדמה מוצק אך מתגלה כגמיש. שכבת ספוג מפרידה בין רצפת האבן לבין הלבנים. מכאן ואילך יפעיל הצופה את העבודה בטלטלה משעשעת כבמגרש משחקים ויתומרן אל מרחב אנומלי של תפישה ושל חישה. דימויי וידיאו וקול ברוח הניו-אייג' (המוקרנים במחזוריות ריטואלית) מנתבים את הצופה לקשב מוגבר ולערעור של מצב עניינים תקין.
הבלוק האפור, הנפוץ בתעשיית 'בניין הארץ', מהווה מסמן היסטורי טעון בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הופעתו במיצב היא דו-משמעית: כסימן אלגי של קריסה במרחב הבוער של ירושלים, ובה בעת – כאובייקט אמנות "דל", העובר התקה לכלי עליז ואירוני המשוחרר מכל פאתוס.
נהרי מציעה את ה'משחק בשוליים' כמענה להיעדר האיזון ושיווי המשקל.

מאשה יוזפפולסקי, אוצרת