דר' אנטון בידרמן ,בוחן את תערוכת ציורי הנשים של לימור צרור ,וכותב על המבט הנשי  הניבט מהציורים .מבט העוסק,בכיסוי ובגילוי ,בפיתוי ומסתורין,בזהות במיניות,ובנורמות התנהגות. מבט העוסק בחוויה נשית. מאת אנטון בידרמן.

לימור צרור מציגה בתערוכה עשרים וחמש עבודות העוסקות באשה, כנוכחות, כרוח, כעמדה וכמחשבה. התערוכה מתאפיינת בשתי סדרות המשלימות זו את זו - הדיוקן והגוף. בציורי דיוקנאות- הנשים , שנבחרו בקפידה רבה ,מעבירה האמנית רגשות עזים של ישירות ואפילו נוקשות עד ביקורתיות ומאחוריהן עמדה מפוקחת על קונוונציות ועל תרבות. ציורי הגוף של לימור משוחררים יותר, יוצרים פיתוי, ובו זמנית  חומקים מהמבט הבועל באמצעות המסתורין הקורן מהן.

אצל לימור צרור, האשה  שזורה בכל תחומי עיסוקה: כמדריכה, כמורה, כמאמנת אישית, כציירת, כמובילת קבוצת מנהיגות, כמובילת מעגלי נשים. דרך התפתחות העצמית ותקשורת בין אישית מבקשת היא לעסוק בנושא הזולת ומתוך רצון לנתינה ודיאלוג מתפתח, חשיבה ורצון להשפיע על ה"אחר" . החזון להוביל ולהיות חלק מהתפתחות ואפילו תחושת יעוד. האמנית שואפת לערכים רבים - אסתטיקה ודיוק, ניקיון וסדר, ייחודיות ומקוריות, שאיפה למצוינות, אמביציה, הישגיות, משימתיות והשפעה, כנות ואמינות, ביקורתיות ושיפוטיות ומימוש החשיבה והמודעות הרוחנית...

הנושא המשותף לכל היצירות הוא ה"אשה", נשים מכוסות באמצעים שונים.

בסדרת ציורי הגוף מעמידה האמנית את נשותיה בפוזיציות ובקומפוזיציות חתוכות או מרחפות, חלקן מטושטשות, חלקן מפנות גב , חלקן חסרות ראש, חלקן חסרות גוף, צעיפי הבד אטומים ושקופים, רעלה... הרצון להרשים באמצעים פלסטיים : ציור במקרו, גודל בד, מבט חודר, עירום בדרגות ייצוג משתנות. בתערוכה, רק ציורי נשים כחלק מהתפתחות העצמית של האמנית, כתהליך שעברה דרך נשותיה. הכיסוי כבחירה מהווה פלטפורמה תפישתית וחברתית דרכה ואיתה מתמודדת האמנית על מספר מישורים – זהות ומיניות, כיסוי וגילוי פיתוי ומסתורין, העמדה והעוצמה שמאחורי הכיסוי וההסתרה ואם זאת החשיפה, הבריחה והחולשה... העיקר שנגלה וצף באופן חד היא הרעלה כייצוג תרבות המזרח, הערום כייצוג המערב.

הנשים המכוסות

בסדרת הנשים העטויות/רעולות: נשים עטויות ולא רעולות: עטויה- מהשורש עוטה, מכסה ולא רעולה- מהשורש עול. יש מספר סוגי רעלות. רעלת עיניים, רעלה זו מסמלת בעיניה, מצד אחד פנאטיות, ומצד שני את שליטתו של הגבר תוך העברת תחושת חנק ועיניים כלואות. רעלה נקשרת מתחת לצוואר- רעלה זו מסמלת בעיניה אסלאם. רעלת פה- -"זו הרעלה של הנשים שלי. אין לנשים שלי פה. הן לא מדברות. הן מביעות ולא במילים. על המתבונן לשמוע מה הן אומרות. על המתבונן להיות פעיל."

(תיאור הפתיחה המושתת בעיקרו על דברי האמנית, מביא אותי כאוצר התערוכה לקריאה מורכבת המחייבת התייחסות למספר קודים חברתיים ויאפשרו כתיבה ראויה על התערוכה.)

על הסתרה, כיסוי האשה.

מיום שחווה ואדם אכלו מפרי עץ הדעת, נעשה לבוש בני האדם, ועוד יותר מכך לבוש בנות חווה, לאחד הביטויים הבולטים ביותר של נורמות ההתנהגות החברתית, ובו יכול להתבטא גם חופש הפרט מחד, וגם הכפייה של הכלל על הפרט, מאידך. בחברות שונות ובתקופות שונות בתולדות האנושות אנחנו יכולים למצוא שונות גדולה מאוד ברמות המקובלות של הכיסוי והחשיפה של גוף האישה - מהחשיפה המלאה הנאיבית או האידיאולוגית של הנודיסטים, דרך עלה התאנה, הביקיני, חולצת הבטן והמיני ועד לבוש תלמידות האולפנות והנשים החרדיות והכיסוי המלא של נשים מוסלמיות על ידי הצ'דור באיראן או הבורקה באפגניסטן. הסתרת האישה זה סיפור שונה במקצת, ההסתרה אינה תופעה מוכרת לנו משחר ההיסטוריה. האישה במצריים הקדומה יכלה להופיע באופן חופשי מחוץ לבית, ואפילו בחוקי חמורבי, למרות שאנו רואים בהם אסימטריה ניכרת בין מעמד הגבר למעמד האישה - הרבה יותר מאשר במצריים, איננו מוצאים שום הגבלת לבוש על הנשים. גם היהדות התחילה, כנראה, בגישה ליברלית יותר ללבוש האישה - פרט להצגת הביישנות הקצרה של רבקה המתכסה בצעיף כאשר היא פוגשת את חתנה המיועד יצחק, האישה הרעולה ממש היחידה עליה מסופר לנו בתנ"ך היא תמר כלת יהודה כאשר היא מתחפשת לזונה: (בראשית לח 14-15).

על ,ריטואל כספקטל .

בתערוכה הנוכחית מחצינה האמנית את הקטבים ואת המרחב התודעתי בין נשים עטויות ונשים חשופות גוף. סדרת הדיוקנאות מתארים תהליך דיכוטומי - מכיסוי לגילוי ובחזרה לכיסוי. ראשי נשים עטויות מביטות על הצופה במבטים חודרים ומתחשבנים. בעבודות אחרות המבט חודר ומפתה, בציורי חשופות- הגוף נפגוש הפשטה, תנועה המלווה בנוכחות חזקה של פאם פאטאל. (בצרפתית: Femme fatale, "אישה קטלנית") נוסיף על כך את כוחו של ציור הקלאסי, כאקט מסורתי, ומעמדו היום בעולם האמנות אפשר לאמנית הצגת רצף סידרתי של עטויות וחשופות, הצגתן יחד בחלל הגלריה מעלה מסך לקראת הריטואל כספקטקל להנאה אסתטית, להתמודדות, לדיון וגם ולויכוח.

 הקריאה הפמיניסטית .

כשאמנית,אשה, מעלה דימויי נשים בסגנון ריאליסטי כעמדה פוסט קולוניאלית נפתחת קריאה ראשונה אל התנועה הפמיניסטית המבקשת להרחיב את הקאנון ההיסטורי, התרבותי, והאמנותי. העטויות נאמנות למציאות הצילומית, הצורות מובחנות בידע ויכולת ציורית המושתתות על מבנים אנטומיים וקונסטרוקציות מלומדות כתחביר ציורי שביסודו הוא מכיל כוחות ואנרגיות שונות מהצילום האפנתי על גווניו השונים. מעורבותה של האמנית הוא בארגון הקומפוזיציות החתוכות כדי להקנות להן עוצמה מונומנטאלית, העיניים כראי הנפש והחברה מקבלות מעמד של נוכחות נצחית בלתי מתפשרת של כוח ומסתורין הנחרט בזיכרון ובלי לוותר על כעס ופיתוי כביטוי ייחודי לחוויה הנשית. כמובן שהאמנית נדרשה להכשיר את עצמה בתהליך מיגע ואובססיבי של רישום וצבע על גבי צבע כמבנה אנלוגי לעבודה "נשית", עמלנית ורב-שכבתית. שכבות הצבע הרבות מכסות ומסתירות, אך בו-זמנית הן מזינות תהליך דואלי של גילוי וחשיפה כעמדה ביקורתית. המבט ערני וחודר, שקיפות האישונים המאירים מעירה על נוכחות החיים ותודעת המוות, תודעת החופש והשחרור ובו בזמן עטויה וכלואה. המעט שמתגלה נחשף כפצע חברתי שמעלה שאלות קיומיות על העבר, על ההווה ועל העתיד – האם להיות או לחדול.

העיסוק ב"אחר" .

היבט נוסף מעבודותיה של לימור צרור הוא העיסוק בזהות הפרטית וב"אחר" . העיסוק ב"אחר" הוא נושא מרכזי בשיח העכשווי הפוסט-קולוניאליסטי ,ומסיט את המבט לעבר אמפתיה של ה"אחר" – הדתי, החרדי או המזרחי, לעתים הפלסטיני ולפעמים האחר הוא גם הימני (שמשמש לא פעם, "אחר" מובהק בשדה האמנות המקומית) – לא אחת, מתוך התובנה שיש בו, ב"אחר", גם משהו מן ה"אני". כמו כן ניכרת בעבודות מעיין מגמה של חזרה לדימויים ותפישות גוף מהעבר, וכן שבירת החלוקה הדיכוטומית המקובלת שבין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. עמדה זו מתחדדת ומקבלת כפל משמעות בהצגתן של נשים עטויות ונשים ערומות יחד. המתח בין עולמות דתיים לחילוניים לא העסיק רבות את האמנות המקומית בעבר – כאמור - והמורכבות בנושאים אלה רחוקה היתה מן הסצנה. כעת, לעומת זאת, האמנות הפלסטית העכשווית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי שהחול והקודש משמשים בו כשני צדדים בעלי קשרים אמיצים ביניהם.

עוד על הכיסוי וההסתרה

 העיסוק בהסתרה וב"אחר" מקשר אותי לתערוכת צילום שהוצגה לאחרונה בתל אביב.

 על תערוכתו  "לצלם את מבטן של נשים עטויות", אומר מיכה שמחון "באחד מביקורי בקהיר קרה לי דבר שגרם לי לתהות על נקודת המבט המורגלת שלי על הרעלה. הלכתי ברחוב ופתאום הרגשתי שנועצים בי מבט חודר. היה זה מבטה של אישה, עטויה מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה, שאת פניה כיסה בד שחור, הניקאב, שהותיר רק חרך צר לעיניה. הרגשתי נבוך וחשוף. מביטות בי עיניים מתוך חרך במלי שיהיה לי מושג מי המביטה. אישה בעולם מוסלמי אדוק, נועצת בי, גבר זר, את עיניה ואני מרגיש כאילו כל גופי הולך והופך לישות נחרדת. היה לי ברור שאישה בפנים גלויות לא הייתה מעזה לנעוץ מקרוב בגבר זר מבט כה בוחן. זה היה נחשב לאקט מתריס ואפילו מיני. ודווקא במצרים אישה עטויה לגמרי, מעזה. קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף"... הצלם מיכה שמחון צילם אותן בסטודיו ובביתן ,ניהל שעות של שיחות עם נשים מרתקות ומרשימות, אך היה מודע כל הזמן לעובדה שהוא הצד הגברי שמנסה להעביר חוויה נשית. האם הדבר לא נועד מלכתחילה לכישלון?. השיפוט, הניכוס המבט הגברי ואפילו השתלטות על קולן? למרות נקודת המוצא הדומה של לימור צרור, מבחינה היא במהויות שונות ואחרות. העטויות של לימור מצביעות על צעירות, מבוגרות וזקנות כעמדה של כבוד, הערכה והזדהות. האמנית - "מאסטטיות להבעת רגש, דעה, ממשחק (דוגמנית) לאוטנטיות, ממסיתות מבט למישירות מבט, ממכוסות למתכסות- אני "מרעילה" אותן וחותכת אותן היכן שאני רוצה. מאשכנזיות למזרחיות- ערביות להודיות, פקיסטניות, כושיות? (לא אסייתי ולא מערבית) מפורמט קטן רוצה לעבור לפורמט גדול, ממדויק לבדוק חיבור למטושטש, ממיניות לרגשות, לזהות, מייצוג של עושר לייצוג של פשטות- כפריות, ארציות," ...

המגדר .

מחשבות אלה של האמנית, מביאות אותנו להבחנה ולקריאת המגדר. (ג'נדר בלעז) בציוריה מועלים לא מעט תהיות על העבר וההווה בשאלת קיומם של תכתיבים, כיצד על נשים או גברים להתנהג, להראות וכדומה בכל חברה נתונה. קשה לחלוק על כך שבמהלך ההיסטוריה, כפיית נורמות הלבוש על האישה נעשתה על ידי הגברים והיא מהווה חלק מהמסכת הכוללת של שעבוד האישה וההתייחסות אליה, לא כאל יצור שווה לגבר אלא כמי שתפקידה הוא רק לשרת אותו ולספק את צרכיו ... גם היום מליוני נשים בעולם אמורות להתנהג על פי קודים חברתיים ולהיות נשיות בהתאם לסטריאוטיפים ומאפיינים מקובלים של נשיות. נשים עדיין נתפסות בחברה כאמורות לדאוג למרחב הפרטי והגברים למרחב הציבורי. כמובן שעמדות אלה נוגדות את תפיסותיה של האמנית.

על דימוי  הפאם- פאטאל .

בחלק מציורי הדיוקן ובעבודות החושפות את גופן אנו פוגשים קריאה אקזוטית, ואפילו פאם- פאטאל (בצרפתית: Femme fatale, "  אישה קטלנית") כמכלול מאפיינים של דמויות נשיות בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה. המאפיין המובהק של דמות הפאם- פאטאל הוא נטייתה לנצל לרעה את עוצמתה של המיניות כדי להפיל ברשת את הגיבור חסר האונים. למרות טבען המרושע, התפרסמו דמויות פאם פאטאל בכמה וכמה סיפורים כאנטי גיבורה, ולעתים גם כדמויות המכות על חטא. חלק מכוחה הוא ביכולתה לשעבד מבחינה רגשית את המאהב שלה מבלי שהוא יבין זאת. הסיבות העומדות ברקע המעשים ודרכי הפעולה שלה כלל אינן ניתנות להסבר, אפילו לא על ידה, והדבר גורם להפיכתה לדמות טרגית. המסתורין שבאישיותה, כפי שהוא נתפס על ידי הסובבים אותה, הוא שהופך את הדמות שלה למושכת כל כך, אך בה בשעה הוא גם גורם לאבדונה. דמות הפאם פאטאל מופיעה בצורות שונות כמעט בכל התרבויות, בין אם באגדות ובין אם במיתולוגיות שונות. אחדות מהדמויות העתיקות כוללות, לדוגמה, את האלה השומרית עשתר ואת דמותה של דלילה מסיפורי התנ"ך. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מופיעה הדמות כמעט בכל מקום בתרבות ה! מערבית, והיא נמצאת בין היתר גם ביצירותיהם של אוסקר ויילד, אדוורד מונק וגוסטב קלימט. במאות האחרונות ניתנה תשומת לב רבה יותר בספרות ובאמנות לנקודות המבט הסקסיסטיות. נשים רבות מציינות שרבות מהנשים המרושעות כביכול בספרות, פשוט חיפשו דרך לשיפור עצמי ולשביעות רצון. הדבר עורר אצל גברים מסוימים בהיסטוריה סימני שאלה אודות היחס לאישה כאדם כנוע וכמי שאינו ראוי להיות בעל חירות אישית. במודלים קדומים נמצא את דמותה של לילית, האישה המיתולוגית הראשונה של אדם לפני בואה של חווה. רוב רובם של הטקסטים המתארים אותה מציינים שפשעה האמיתי היחידי נגד אדם ונגד אלוהים היה עצם אמירת דעתה האישית, צעד שבעקבותיו היא נענשה ונשלחה לשטן ולגיהינום, ואלוהים יצר לאדם אישה חדשה בדמותה של חווה. במדיה המודרנית מופיע האב-טיפוס של דמותה לעתים קרובות למדי. את דמות הפאם פאטאל ניתן למצוא בסרטים (למשל בניקיטה ובמולן רוז'), בספרי קומיקס את דמותה של אישה-חתול מסיפורי באטמן) ובמשחקי וידאו מוריגן אינסלנד מהסדרה "ציידים אפלים", (השיר- "פאם פאטאל", של הוולווט אנדרגראונד, העוסק במאפייניה). נשות הנינג'ה הידוע! ות בשם "קוניוצ'י" שמוצגות בסוגי מדיה רבים, ידועות ומוכרות בשיטות הפאם פאטאל של אימוניהן ובשימוש שהן עושות במיניותן – כשם  שהן עושות שימוש בכישוריהן להרוג.

 לימור צרור מתמרנת בין העלה לרעלה ,כלומר בין עלה התאנה, עלה התאנה כמטפורה ללבוש המינימאלי בעבודות החשופות לבין ה"רעלה" וה"עטויות" ,כסות הראש של האישה. צעיף המסתיר את ראשה, את כל שערה, ובמקרה הקיצוני - גם את הפנים פרט לעיניים ולפה. לימור מחמירה עם נשותיה ועוטה אותן ברעלת פה- "זו הרעלה של הנשים שלי" "אין לנשים שלי פה. הן לא מדברות. הן מביעות ולא במילים. על המתבונן לשמוע מה הן אומרות. על המתבונן להיות פעיל.."

קריאה אקזוטית.

 הקריאה האקזוטית מבצבצת במספר דמויות עטויות שניתן לאפיינן כקריצה לעולם האופנה. אסור לנו להתעלם מהעובדה המשמעותית של כיסוי הראש והלבוש המסורתי בעולם המוסלמי. עולמן הרחב והעמוק יוצר היום דיונים רבים. אבל הזווית המעניינת שבהן הוא המאבק לקידום זכויות הנשים שדווקא שואב את כוחו מהקריאה של נשים לנשים לעטות רעלות. בראיון שנערך ב "חג'אב פאשן" מגזין דתי ,עם דוגמנית מדהימה ביופיה בשם מיירה אל שייח', שהתחילה לדגמן בגיל 15 ואף נבחרה לתואר ה"פנים של אפריקה" היא נשאלת מי היא דמות המופת שלה, ותשובתה היא "הנביא מוחמד".המגזין  "חג'אב פאשן". הוא המגזין הראשון המיועד לנשים הרעולות והוא יכול ללמד אותנו שיעור חשוב כיצד ניתן לצלם נשים צנועות. הנשים המצולמות ב"חג'אב פאשן" - יפות, אינטליגנטיות, חזקות, עדינות ומעוררות כבוד. אחת מכותרות המשנה במגזין, שנקרא על ידי 100 אלף נשים במזרח התיכון, היא שהנשים הרעולות מסירות את המסך (במעין משחק מילים על המילה  veil) במובן שהן יוצאות לאור ושמות את עצמן על המפה.

הפרדוקס.

 גישה מחמירה זו היוצרת בחיים עצמם פרדוקס, פרדוקס החופש ,אפשרית על במת האמנות והתרבות,. הכוונה היא לא הרצון החופשי התיאולוגי ("הכל צפוי והרשות נתונה") או הפרדוקס הפילוסופי האנלוגי הקשור לבעיה הפסיכו-פיזית, בעיתית להגדרת החופש בדרך השלילה. הכוונה היא לכל פעולה חברתית המגנה על החופש בדרך של חקיקה או כל כפייה של נורמות ליברליות בדרך אחרת. אם עקרון החופש הוא שאסור לאסור, האם גם אסור לאסור לאסור ? אין ספק שמבחינה זו, חייו של המאמין קלים יותר מחייו של הליבראל - המאמין פטור מסתירות, כיוון שעליו רק לציית. הצד השני של פרדוקס החופש הוא השימוש הפרדוקסאלי בטענת הגנת חופש הפרט על ידי האויבים הגדולים ביותר שלו - הקנאים הדתיים. אין צורך להרחיב את הדיבור על האירוניה שבשימוש שעושים הפונדמנטליסטים ותומכיהם באיסלם ולא רק בביטויים כמו "פונדמנטליזם חילוני", "פשיזם חילוני" או "חילוני פנאטי" , או בהתקפה על "הוועדה לזכויות האדם"...

האתגרים

 ללא ספק תערוכה זו מעמידה בפנינו אתגרים לא פשוטים, האמנית חושפת מגוון רחב של שאלות קיומיות, תיגר על קונוונציות, שאלות על זהות נשית וזהות פרטית, תהיות על חופש המחשבה והיצירתיות עם רצונות ומטרות הנשענות על שאלות קיומיות בעידן שכולו פרדוקסים, קונפליקטים ופרשנויות אין ספור.. חלל הגלריה, כמרחב תרבותי ואמנותי וכמרחב ציבורי מאפשר לחוות את אשר החוקים, הפוליטיקאים והפילוסופים אינם יכולים לגשר. בין הקצוות המטוטלת של הספירה הציבורית נמצאת האמנות כמגשרת וככלי להתפתחות האנושית.

  הכותב, ד"ר אנטון בידרמן – הוא גם אוצר התערוכה בסטודיו אמן, בי"ס וגלריה לאמנות בחדרה, רח' ישעיהו ישראל ת.ד. 2135, חדרה דואר אלקטרוני: studioan@zahav.net.il אתר: www.art-studio.co.il שעות פתיחת הגלריה: ב' – ה', 20:000 - 17:00 ובבקרים לפי תיאום מראש