יוסי מרק:  מבע חם, מבט קר

ד"ר דיוויד גרייבס

בפרק הסיכום של "הלם החדש", על רקע סקירתו הביקורתית את מהלכיה של האמנות בת זמננו, בהצביעו על אותות הצמצום, הפיחות, ההתרוקנות ההדרגתית מן הרוח, כמו גם על התעסקותה התפלה תכופות בסמנטיקה על חשבון הרגשות היותר עמוקים של האני היוצר, קובע רוברט יוז כי: "מה שעושה את הציור הריאליסטי למעניין, אינו האשליה השלמה, (כאילו אפשרי הדבר), אלא העוצמה: ואין עוצמה ללא כללים, מגבלות ומיומנויות".[1] אלה הם בדיוק מקדמי העוצמה החרישית והטעונה, הנוכחת בציוריו אפופי הקסם החידתי של יוסי מרק.

מרק הוא אמן ריאליסטי המפוכח גם ביחס לריאליזם עצמו. מודע לכך שראיית המציאות רווית תיאוריות, עמוסת קונבנציות, צבועה בנרטיבים היסטוריים שלעיתים אינם מתיישבים זה עם זה ופתוחה לפרשנות מתמדת. בעבורו, כמו בעבור אחרים הפועלים בשדה זה, אין יחס אחד פשוט וברור בין האמנות ובין המציאות. שהרי יחס זה הוא מורכב ודינאמי, נע ונד לאורך הסקאלה שבין "מה שיש" ובין "מה שנראה לי".

חרף ניסיונותיהם של מונה וקודמיו: ולסקז, ורמיר, קונסטבל, וקורבה להיות נאמנים ככל האפשר למציאות הנראית לעין ולצייר רק את "מה שרואים",  "להיות עין ותו לא", מסתבר שריאליסט אמיתי מחויב לדיאלוג אינסופי, וככזה גם מרק נע ונד בין "מה שיש" ובין "מה שניראה חיוני ונחוץ לתמצות המראה, להבניית התמונה, למימוש התוכן...". מרק בוחן היטב את המציאות – מתבונן בקפידה בלתי מתפשרת בנושא שלו, אך אינו מעתיק את המציאות, לבטח לא מחקה אותה. 

כך נפתח הדו שיח הדיאלקטי העומד בבסיס יצירתו -  הדיאלוג בין מה שהוא רואה ובין מה שהוא יודע ... "שחסר לעולם כדי שיהיה תמונה ... שחסר לציור כדי שיהיה הוא עצמו," כפי שהיטיב לנסח זאת מוריס מרלו פונטי בספרו "העין והרוח".[2]

סימניו של דיאלוג זה נוכחים בעבודותיו. זווית פינת חדר המאונכת במציאות, מוטית מעט אלכסונית בציור, ומכתיבה מקצב קומפוזיציה אחר לחלוטין – "פותחת" את התמונה כולה. תבניתו הסימטרית במציאות של גב המיטה, נקטעת בתמונה, צעד בלתי מורגש כמעט שחיוניותו כה רבה לאיזון הצורני הכולל. עקבות העברתה של סקיצת הציור אל הבד, באמצעות מדידות מדויקות, חושפים בשלב הציור המוגמר עדויות לאי התאמה שבין הנראה ובין הנדרש. חריגות מן המדוד הנעשות במידה.

עם זאת כשהכל נעשה בקפידה, ובמידה, הרי שכל חריגה ולו הקטנה ביותר, מקבלת תוקף. הזזה מזערית של קו, הסטה מינימלית של זווית, יוצרים תנועה על המשטח המצויר, תנופה חדשה, אנרגיה מיוחדת במינה ... זהו עיקרון כללי של שפת הציור של מרק – מדובר בערכים יחסיים. בשקט המוחלט נשמעת כל לחישה כשאגה. אם הכל מדוד, כל חריגה היא בבחינת טלטלה. כך גם בתחום הצבע; כמי שמצוי היטב ביחסי אור – נפח – חלל של הרנסנס הפלורנטיני המוקדם, כמי שבקיא ברזי הקיארוסקורו של הבארוק , ברור למרק כי הטענה חזותית אפקטיבית, עשירה ומרובדת מתרחשת כאשר יחסי האור והצל מופיעים גם הם  בערכים היחסיים שביניהם.

בתוך  מרחב אפרורי, ניטרלי לכאורה, ובאמצעות ניגודים צבעוניים מחושבים היטב, רוקם מרק מארג צבעוני עשיר באורח מפתיע. שם, באין סוף משיחות אוהבות ועדינות, לש מרק  את הצהוב ואת הכחול בערכים נמוכים, על גבול הדמדומים, אל תוך שדה צבע חי ופועם באורח מרהיב, מהדהד בין החם לקר, בין המוצל למואר.  בשדות הצבע שלו, המזכירים את אלה של מרק רותקו, הוא מנגיד ערכים כרומטיים במחול צבעוני שקט המתפשט לאורכו של הבד ולרוחבו, ומוליד, במשחק שביניהם, את כל צבעי הקשת האחרים. ירוקים, ורודים, חמים וקרים, כולם מרצדים בשדה הצבע השבור. זהו בדיוק הרגע הקסום שבו האין-צבע האפור הופך לנוכח מבטו של הצופה ליקום של צבעים ששום מחשב אישי  על כל מיליוני הפיקסלים שבו לא יוכל להשתוות אליו. זיקתו של היבט זה בציוריו של מרק אל ציורי אסכולת ניו יורק שלאחר מלחמת העולם השנייה, לרבות רותקו וניומן,  ראויה להיבחן מקרוב, שכן הגדולה האמיתית מצויה בניואנסים הקטנים.

הסוד אינו חבוי רק בהבנה עמוקה ומיומנת של ערכים יחסיים בין צבעים, אלא גם במערכת היחסים הרעננה והמפתיעה הנוצרת ב"ציור התחתי" ה-Underpainting. פתיחתה של השפה לאחור מתוך חשיפת שלב השלד מציגה סימני פיסוק ותפרים – מקום הולדתם של יחסי הגומלין בין הקו לכתם (כפי שמופיע בשני ה"אטיודים" ובצמד הציורים "אבונא" –דיוקן איש זקן), ומציעה התבוננות  מרותקת לאופן שבו ניואנס חזותי דק מן הדקים -  היעדרה /הוספתה של שכבה שקופה (כמו  בזוג הציורים "קלסתר פנים"), עשוי לשנות את רושמה של התמונה.

אצל מרק, חסיד הציור התחתי, שלב זה הוא לעיתים כל המגילה כולה. באמצעות עפרון המתווה את הגבולות האובייקטיביים של הנושא, וצמד גווני חום המכסים על האספקטים הסובייקטיביים של האווירה, נבנה הסיפור כולו. הנה מופיע שוב הקסם המייחד את מהלכיו, המעט המחזיק את המרובה. המינימום שהוא גם המקסימום.

הנטייה לפרש את משמעות המושג "מינימום" כ"כמה שפחות" אינה מדויקת שהרי תמיד אפשר לגרוע עוד. הפירוש המדויק הוא "פחות מזה, אינו אפשרי..." . ציוריו של מרק הם מינימליסטיים בדיוק במובן הזה. הוא מספק לנו את המינימום ההכרחי. הגדרתו המדודה של האובייקט בעיפרון, הצבעוניות שכמעט ונעלמת, הקומפוזיציה הדוחה ברוח ספרטנית כל אלמנט דקורטיבי, החלל החשוף והמרוקן שבו עומד הזמן מלכת... מה שהופך יצירה כזו לכה מרתקת הוא  הקיום הסימולטאני של "פחות מזה, לא הולך" לצד "יותר מזה, לא צריך". זה מה שהופך את הריאליזם של מרק לכה מאתגר, מסקרן, ואף כובש.

פרדוקס המינימום שהוא המקסימום הינו רק אחד מתוך שורה של תכונות ממין זה שיצירתו של מרק מפגינה. העדר הצבעוניות היא צבעונית באורח פלא. הרישום המוקפד בסרגל ועיפרון חד עד כאב, ובה בעת הוא מפגין אהבה וסבלנות אין קץ כלפי הנושא ומלאכתו שתוצרם רך וחמים. הטיית קרן זווית בפינת חדר ולו במעט מפיגה את נוקשותה של הקומפוזיציה, מניעה את התמונה כולה. הקונטרפונקט החרישי המצטבר בין פסקנותו הנוקשה של המשטר הגיאומטרי ובין רכותם המעודנת של הנפחים האנטומיים והרכיבים המורפולוגיים, וכן תנופתו הדינאמית של המבט ותאוצתו אל עומק חלל התמונה (בעבודות הגדולות), יוצרים בעזרת הפרספקטיבה חוויה פנוראמית, סינמסקופית הדרה בכפיפה אחת עם הסטטיות המונוליתית של הדימויים האנושיים  המזכירים את הפיסול המצרי העתיק. המיסטיקנים  מגלים חיבה מיוחדת לפרדוקסים, שכן אלה הם ניסוחי התכונה המאפיינת את "המוחלט", הרי היא "אחדות הניגודים". הטמעת תכונה זו ביצירה היא סגולתם הנדירה של אמנים טובים במיוחד.

בציור אשר בו המדוד נע ונד, האפרורי הוא קשת של צבעים, הבנאלי הוא נשגב והמונומנטאלי הופך ליומיומי, נושאיו של  מרק הופכים לנופים חדשים, מוכרים ומוזרים בעת ובעונה אחת. הרך והקשה מוחלפים כשיער וסלע, פנים של ישיש כצלע הר חרוט בסממני הזמן. שיער אדמוני שופע משתפך בצד המיטה כרעמה של קריסטלים שבריריים. אישה עירומה יושבת על מיטתה בחדר שבו הדברים החמים ביותר הם הרצפה שלרגליה וצל גבה על המיטה, ועם זאת, היא קורנת. ובציור אחר, המיטה עצמה, בתקריב בלתי צפוי,בהקצרה מפתיעה  – כנוף ים שמעבר לרכס הרים... ונעלי בית.

אל מול השפע המדומה, הראוותני, המוחצן והמנוכר של עולם האמנות העכשווי, מציעים בדיו של מרק הוויה מרוסנת, מאופקת,חותרת לפשטות, מכונסת. משיבים אמון במעשה הציור. שיווי המשקל העדין בין האיכויות הפלסטיות המופשטות ובין רושמם הקונקרטי, הלכיד של פני הדברים, וכן בין התיאור החושפני והממוקד של הדימויים ובין הקשב האמפתי כלפי שפת הגוף והמבט – איזון  המושג מתוך התבוננות ישירה, תמציתית, ממושכת, מעמיקה; כל אלה מקרינים מבע חם, מפיקים מבט קר. מנכיחים את סוד הקסם של הממשי.

ד"ר דיוויד גרייבס הוא מרצה בכיר לפילוסופיה של האמנות.