על "אומנות עברית ארצישראלית המוליכה אל המחר" במשכן לאמנויות בעין חרוד .

מעבר לחשיבות ההיסטורית הברורה ,של שנת 1948,  כשנת ייסודה של מדינת ישראל, שנה זו חשובה גם להבנת התרבות הישראלית בהווה. בשנה זו הייתה זכות השיפוט האמנותי נתונה בידי מנהלי מוזיאונים, מבקרי אמנות ובידי וועדות-שיפוט של פרסים עירוניים. במשך שנים רבות ניסו אמנים לערער על הזכות הבלעדית של הגורמים הנ"ל. בשנת 1948 הצליחו כמה מהם לתבוע את הזכות לעצמם. המאבק רווי-היצרים והפאתוס שהתחולל אז בין גורמים שונים בשדה האמנות הישראלי-יהודי התגבש לכדי מה שניתן לכנותו ה ק נ ו ן  של האמנות החזותית הישראלית, והדפוסים שהתקבעו בשנה זו מלווים אותנו עד עצם היום הזה.

מטרת העל של התערוכה לשחזר את האירועים שהתרחשו בשדה האמנות החזותית הישראלית בשנת 1948, באמצעות מבחר של יצירות מייצגות שהוצגו לקהל בשנים 1947 – 1949. התצוגה תתרום להבנת מושגי האיכות והתוכן "הראוי" שהדריכו את האמנים ואת שאר הגורמים בשדה האמנות של התקופה; היא תציג - זו לצד זו - יצירות שנהנו מחסות הממסד וגם כאלה שהודרו ממנה.  מדורים אחרים בתערוכה מוקדשים לייצוג מלחמת העצמאות באמנות התקופה: דימויים של החיילת ושל החייל הישראלים, דימויים של העורף, של העיר ירושלים, ועיצובים ראשוניים לאנדרטאות הזיכרון לנופלים במלחמה.

לפעילות האמנותית בשנת 1948 היו אחראים האמנים עצמם, מנהלי מוזיאונים, אנשי רוח, מבקרי אמנות, מנהלי גלריות ואספנים פרטיים. חברו להם גם עסקני ציבור שהפעילו לחצים ולא פעם קבעו מדיניות באשר לפרויקטים אמנותיים, שתאמו את צרכיהם הפוליטיים. מלאכתם המרתקת של כל הגורמים לא שבתה כלל בזמן הקרבות או ההפוגות בתקופת מלחמת העצמאות; פעילותם התאפיינה ב"קרבות", ב"כיבושים" וב"ניצחונות" משלה.

ההיסטוריה הכתובה (הרשמית) של האמנות בישראל קיבעה כמה "עובדות" לגבי שנתה הראשונה; כוונתה המפורשת של תצוגת היצירות בתערוכה לאפשר לקהל לעמוד על הקריטריונים שקבעו בשנת 1948 את איכותן של יצירות מסוימות על-פני אחרות. במרחק זמן של 60 שנה יתקבל הרושם המקווה, כי מרב הקריטריונים בוססו על שיקולים פוליטיים יותר מאשר על  שיקולים אסתטיים.

בתערוכה תוצגנה יצירות של 51 אמניות ואמנים ישראלים וביניהם אהרון אבני, פנחס אברמוביץ, אריה אלואיל, משה אל נתן, לודביג בלום, זאב בן צבי, אהרון כהנא, מרדכי לבנון, מנחם שמי, קתה אפרים מרכוס, מרדכי אריאלי, מיוריאל בנטוויץ', משה ברנשטיין, יעקב לוצ'נסקי, אדית סמואל, אבא פניכל, מיכאל קארא, נתן רפפורט ואחרים.

ד"ר אליק מישורי, היסטוריון אמנות, כותב את ספרי תולדות האמנות לאוניברסיטה הפתוחה. כחוקר התרבות הישראלית שימש בעבר כמבקר האמנות של הארץ ופרסם מאמרים העוסקים בתולדות האמנות והעיצוב הישראלים. בספרו שורו הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית ("ספריית אופקים", עם עובד, 2000) דן מישורי בדימויים חזותיים מכוננים בתרבות החזותית הישראלית מאז תחילת דרכה, כפי שבאה לידי ביטוי בהגות של בוריס שץ מייסד ומנהל "בצלאל" בירושלים ועד לאלה שהופיעו בטקס "פעמוני היובל" שבו חגגה מדינת ישראל את שנתה החמישים.

בספרו לצייר בעברית, יוסף בודקו מעצב את מהדורת יובל החמישים של כתבי ח. נ. ביאליק (אף הוא באותה הוצאה) דן בהיבטים המרתקים של עיצוב הכתב העברי החילוני ובפרשנות של בודקו לתמות מרכזיות בשיריו של ח. נ. ביאליק שקדמה בעשרות שנים לפרשנויות המילוליות של כתביו.

מאמר מחקר היסטורי של מישורי, הדן באירועי המפתח בשדה האמנות החזותית בישראל של שנת 1948 כלול בקטלוג המלווה את התערוכה.

בין היצירות בתערוכה , יצירות משל : אהרון אבני, פנחס אברמוביץ, אריה אלואיל, משה אל נתן, לודביג בלום, זאב בן צבי, אהרון כהנא, מרדכי לבנון, מנחם שמי, קתה אפרים מרכוס, מרדכי אריאלי, מיוריאל בנטוויץ', משה ברנשטיין, יעקב לוצ'נסקי, אדית סמואל, אבא פניכל, מיכאל קארא, נתן רפפורט ואחרים.