התיאולוגיה השחורה-ורודה של חן שיש או: ההנכחה הוויזואלית של ביטול השם

על התערוכה של חן שיש בגלריה אלון שגב , מאת ד"ר קציעה עלון , אוצרת התערוכה

חן שיש חותכת את חלל הגלריה באמצעות ציורים גדולי-ממדים, מחיצה עשויה קרשי בניין וקופסאות קרטון פרושות במיצב המורכב משולחן עבודה ומ"סירה", שהיא שולחן הפוך. דומה כי מילון הסמלים המוכר של שיש, מילון ציורי-רישומי פואטי, שכמו מבקש תמידית לסוכך על עצבים חשופים, למצק דבר-מה המכרסם ללא הרף מבפנים, צבר רוח חיים והתגלם גם בתלת-ממד, ברפרטואר גדוש פריטים היוצר יקום פרטי. העין המצוירת מתהפכת והופכת לסירה; הסירה מן הציור אני סירה שוקעת מקורקעת אל רצפת הגלריה, קשורה ב"חבל" לשולחן; האנטנה מן הציור דיוקן עצבני עם אנטנה מזדקרת משישיית בקבוקי מים מינרליים; ציורי הדיוקן הופכים לדמות פיסולית המורכבת מבצלים, מנייר עיתון ומבקבוקים ריקים, בארכיטקטורה של דמעות ומסקינגטייפ.

מחולל הדימויים, המצוי בקרקעית הליבידינלית, כרוך בטבורו במושגים פוליטיים1-תיאולוגיים. שיש מייצרת "רליגיוזיות שחורה", מנעד של פעולות חילול עולם: השחרה, הנמכה וכיעור. מוליכי הקדושה של העולם ה"מהוגן", ה"בורגני", נמחצים באסתטיקה ברוטלית: הגוף והפנים, המרחב שממסגר שולחן העבודה, הנברשת המפיצה אור נגוהות, צלחות החרסינה הדקורטיביות, כלי התעבורה במים, וכמובן – גם הציור. באמצעות אסתטיקה "דוקרת" מציגה שיש מופעים מרוגשים של "תאטרון האכזריות". פניה נשחתות ועיניה נעקרות, גופה הופך שלדי (דיוקן עצבני עם אנטנה; שלישיית הדיוקנאות העצמיים עם טביעות האצבע; הדמויות בחזית הטלוויזיה; הדמות המשתלשלת מן הנברשת הגרוטסקית), הצלחות נצבעות בשחור, הסירות שוקעות, חבלי תלייה מתנפנפים, ומן המלאכים נותרות רק כנפיים (היא לא עפה; הכנף הבודדת המוצמדת לטלוויזיה). אמבלמת המלאך משתרגת ביצירות השונות בפרקסיס ויזואלי המאזכר את חומרי שירתה של יונה וולך: "כשהמלאכים סחוטים/ אנחנו מקפלים להם את הכנפיים/ בעדנה בעדנה/ מכינים את השוט// כשהמלאכים מתחילים/ אנחנו חותכים בהם/ עד שהטל מציף את הארץ". הפואטיקה הטרנסגרסיבית של וולך מתקשרת לעולמה של שיש גם בכלכלת הייצוג של הצבע. הוורוד הסכריני עד קבס הוא התפאורה לנפילה, לשקיעה, להתרסקות: "כשבאתי לקחת אותה מהעננים/ הייתה ענודה כבר/ קולות הקוקו והתנשמת/ ליהטה באוזנה/ ז'וליאן הוורוד השאיר/ לנו קור פתלתל/ אני ידעתי שהיא תיפול/ אבל ניסיתי/ אני ניסיתי/ וז'וליאן הוורוד טווה מסביבי/ נייר צלופן בסרט אדום".

אם בתערוכה "מאיזו גלקסיה מטורפת, היא שואלת" הציגה שיש "טיפולוגיה מצמיתה ומצמררת של כוחות האימה",2 הרי עתה שוחררו כוחות אלו מרסנם, והורשו לפרוע בעולם, לנפץ את עצמם אל תוך התרבות החומרית התקנית. שיש כמו מבקשת גאולה מבעד ל"חורבן". דומה שהתערוכה "עצבים שרים" היא יעדה של טלאולוגיה, שראשיתה נכתבה ונחתמה כבר לפני שנים רבות, באקט של כינון עצמי ובריאה מחדש, ששיאו הסימבולי היה הענקת שם לעצמה. אקט ביטול השם אינו ניתן לרדוקציה כציות לדחף רגעי. משמעותו התמוססה ונספגה אל תוך מרקם ההיסטוריה האמנותית של שיש. עמדת הסובייקט הדיסידנטית שמייצרת שיש מצרינה פרימה תמידית, קבועה, של העולם. התכסית הגלויה שמציעה התערוכה אינה אלא חלק מחפציות שהוטל בה מום, חפציות המועמדת להטענה במצבור של משמעויות חדשות. כך הופכת התערוכה להצצה אל תוך מקטע גזור מתוך יקום שלם, מלקסיקון אינסופי.

דר' קציעה אלון אוצרת את התערוכה של חן שיש בגלריה אלון שגב ,
תוצג 15.3.08-18.4.08

הערות

 1. על השימוש בצבע השחור כנושא מטענים מחאתיים פוליטיים בעבודתה של שיש, ראו: דליה מרקוביץ וקציעה עלון, "שדים", קט' מאיזו גלקסיה מטורפת, היא שואלת (הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, 2006), עמ' 16-13; אוצרת: רותי דירקטור.

 2. שם, עמ' 13.