בתערוכתה של איטה גרטנר חוזר ומשכפל עצמו המוטיב של נשים מצוירות על בקבוקים, שכביכול מבלות בחברותא. בכל ציור אנו פוגשים אשה אחרת. אנו חשים במתח שבין הדגם החוזר על עצמו של דמות אשה אנונימית לבין היחוד האישי שלה, המבקש להבקיע.

האם לאשה בציוריה של גרטנר יש זכות קיום לעצמה? או שמא אינה אלא קישוט על בקבוק? הרי הדמות הנשית כאן אינה אלא ציור על ציור: ציור אשה על ציור של בקבוק. ואולי אפילו אינה אלא קישוט לתווית הבקבוק ונועדה לשווק אותו, כמו אשה מצולמת  בפרסומות למכירה, שקיימת למען האחר, למען חפצו של האחר.

אולם דומה שאשה זו מסרבת למלא את התפקיד שנכפה עליה, שכן אינה מוכנה למלא את תפקידה כפתיינית יפה וחושנית, אלא היא מופיעה כאן כפי שהיא – מכונסת, קודרת ולעתים סובלת.  דמויות הנשים עגומות, מטושטשות, נוכחותן בלתי ודאית. דומה שגרטנר מתריסה על השימוש בנשי כתווית שמושכת את צרכני הקניה, בעוד האשה עצמה מנוכרת למקומה בו.

למעשה האשה עצמה קיימת כאן, כמו בתערוכת דיוקנאות הנשים של גרטנר, רק כטורסו – רק את כתפיה וראשה אנו רואים. לגופה במלואו אין מקום. גם ידיה שנועדו לפעול בעולם אינן קיימות. העיניים ברוב התמונות מסתתרות באפלתן ללא מבט. האם הן מביטות אלינו או שהן שקועות בתוך אפלתן? ולעתים אפילו ראשה של האשה נעדר: רק צלליתה הכהה מצוירת, או החלל הריק של העדרה. כאילו שמישהו גזר את  הראש מהתמונה.אשה שהיא רק ראש עדיין אינה חיה את הגופניות, החושניות והמיניות שלה.

הבקבוקים של גרטנר – רובם סגורים-חתומים ורק מיעוטם פתוחים. סגירות ופתיחות הבקבוק הם כסגירות-פתיחות הנפש.

המתח בין מה שישנו ובין מה שיכל להיות, בין היש וההעדר, בין פוטנציאל החיים ובין טישטושו, בין התפקיד הקולקטיבי שמיועד לאשה ובין מה שהיא באמת – מבוטא במשמעות הארכיטיפית-מיתית של היין ובמהות המכילה-הנשית של הבקבוקים, ובדיאלוג הסמוי ביניהם.

 המהות הנשית נתפשת בכל התרבויות ובכל הזמנים, בממד הארכיטיפי הראשוני שלה כאמא-טבע, כאם מכילה-כל, שגופה הוא מיכל-רחם לתינוק וגם מיכל להזנה השופעת ממנה, כשגופה ככד-מיכל. לכן מיכלי אגירה ואיחסון למזון בעולם העתיק, עוצבו בתקופות קדומות כגוף אשה. כדים וצנצנות לגרגרי תבואה, לשמן ויין, עוצבו כך שהמיכל הוא כבטן-רחם האשה, ועליו סמלי המיניות שלה – השדים, ואבר המין, שנועדו להבטיח את הפריון של האלה הגדולה, ושל הטבע כולו. האשה הקדרית עיצבה את עצמה בכלי כישות מכילה, הרה, מעניקה ומתמירה ויוצרת חיים חדשים.

אדריאן ריץ'[1] מצטטת את נוימן וברפו שטוענים שאמנות הקדרות הומצאה בידי נשים, יצירת קדרה נחשבה פעילות נשית כמו יצירת ילד. כלי קדרות היו מזוהים עם האם הגדולה החולשת על החיים והמוות. לתמורה המאגית המתרחשת במיכל היתה בתקופות קדומות עוצמה מאגית מקודשת ששייכת לממלכת האשה. "לא הכוח לשלוט אלא הכוח להביא תמורה, הוא שהיה משמעותי באמת" בתקופה הקדם פטריארכלית, אומרת ריץ' .

היסוד הנשי ככלי מכיל הוא יכולת ההכלה של האשה את עולמה הנפשי, הכלה עצמית אינטרוברטית, והכלת הזולת שהיא קשובה לו ונענית לצרכיו. זו עמדה פסיבית-רצפטיבית, שקשובה לקלוט את חומרי העולם החיצוני והפנימי. בנוסף לכך הכלי הוא בעל חשיבות גדולה כיסוד נשי-אמהי טרנספורמטיבי. כהכלה סבלנית שמאפשרת תהליכי שינוי. בסימבוליקה של התהליכים האלכימיים, שעיקרם התהוות ושינוי החומרים בתוך המיכל, הכלי-מיכל הוא ה'ווז הרמטיקום' [2], המיכל הסגור. התהליך האלכימי אכן התרחש במיכלים סגורים ששומרים על החומרים. הסגירות של הווסל האלכימי ביטאה את ההכרח לשמור את התהליך מפני השפעות לא רצויות של חומרים ואנשים, כדי שהתהליך יתבשל ויתהווה באינקובציה הנכונה בחמריו הוא. ההכלה הסבלנית מאפשרת לחומרים להבשיל, לתסוס, להשביח, להתהוות ולהבקיע.

המיכל נפתח כאשר היסוד החדש שהתהווה מבקש להבקיע החוצה, כילד שנולד מרחם האם.

הבקבוק כמיכל נהיה למטפורה לכלי הנפש המכילים את עצמם ומאפשרים שינוי.

בציוריה של גרטנר בקבוקי היין הם הכלי-המיכל הזה. אולם האשה עצמה אינה מזוהה עם המיכל, אף על פי שהיא מצוירת עליו. בניגוד לכדים העתיקים שהיו מעוצבים כדמות אשה, כאן האשה מצוירת על תוית שמודבקת על המיכל. דומה שהתרחש כאן תהליך הרחקה-הדרה-הזרה של האשה מהמיכל שלה עצמה, והמיכל כבקבוק אינו מבטא את תהליכי ההכלה וההתהוות האפשריים. הבקבוקים הסגורים, ממש כמו פני הנשים המצוירות עליהם, חותמים את סודם בתוכם, וכשהם פתוחים – לא ניכרת התהוות חדשה מתוכם.

בתלמוד כתוב: "האשה גולם היא ואינה כורתה ברית אלא למי  שעשאה כלי"[3] –הכוונה שהאשה היא חומר גלם, יסוד גלמי בלתי מעובד, ללא תודעה עצמית (כעין 'פרימה מטריה') והיא נעשית כלי רק בעזרת הגבר שמשתמש בה ככלי עבורו. זו עמדה פטריארכלית לפיה עצם מהותה של האשה לא מתקיימת ממנה עצמה אלא ממה שהגבר עושה אותה ככזו. נראה לי שעמדה זו היא חווית תשתית לציוריה של גרטנר . אולם עמדה זו מנוגדת לתפישה הקדומה של עוצמת האמהי-נשי, בעידן האלות הגדולות שמלכו בעולם, והיא גם מנוגדת לעמדה האלכימית שרואה בנשיות את הכלי-מיכל בלעדיו לא יתרחש דבר, ההכלה  שהיא עצם מהותה ולא פונקציה שימושית עבור הגבר. לא במקרה הדמות הראשונה שידועה בעיסוקה האלכימי היא אשה; האלכימאית מריה פרופטיסה, שקרויה גם מרים הנביאה[4].

היין זקוק לכלים סגורים כדי שישהה בתוכם זמן רב ויתסוס עד שיתרחש בו השינוי האלכימי ממשקה ענבים ליין אצילי. הפקת היין מענבים שימשה כתהליך קדם-אלכימי של טרנסופרמציה של חומרים. טרנספרומציה זו סמלה את תהליכי השינוי בנפש.

נאמר על היין שהוא משמח לב אנוש. היין יכול להפיג מעצורים, לשחרר את החיוניות והשמחה, ולאפשר  לבטא את מירב הקול האישי, להצית את אנרגית החיים היצרית והרוחנית כאחת. היין מאפשר להגיע מצבי תודעה אקסטטיים רוחניים גבוהים. כבר בתקופות קדומות הכירו את שיקוי היין המשכר שמביא לשינוי מצב תודעה, ולכן הוא שימש בטקסים דתיים, כמו בפולחני דיוניסוס אל היין והאקסטזה ביוון העתיקה. זה גם תפקידו של היין בקרנבלים, כמו בפורים שבו מצווים לשתות עד "דלא-ידע" (כלומר לצאת מגדר התודעה הרגילה) כדי להגיע לשמחה. ביהדות ובנצרות היין בגביע הפולחני מסמל מהות רוחנית. ביהדות אין כמעט חג או טקס דתי שלא מעורב בו יין (הקידוש בשבת ובחג, טקס ההבדלה של מוצאי שבת, ארבע הכוסות בפסח). בנצרות התקדש היין כחלק מהאלוהות עצמה, כדמו של האל; בסעודה האחרונה מגיש ישו את היין לתלמידיו ואומר להם:"שתו – זה דמי".

אולם היין במינון מירבי גורם לאבדן התודעה, לטשטוש הביטוי האינדבידואלי, לאבדן הרצון האישי, למחיקת החיים. הוא עלול לשמש לבריחה מהחיים, להתמכרות לשכחה ולאבדון האלכהוליזם.

בפולחני היין של האל דיוניסוס-בכחוס השתתפו נשים שליוו את דיוניסוס, שקיימו אורגיות בהשפעת היין, אבל גם התהוללו באקסטזת שגעון וקרעו לגזרים את החי הבא לקראתן. הן נקראו מנאדות, או הבאקכות. הן חיו ביערות, והתקיימו מאכילת יצורים חיים. המנאדות היו מבצעות ריקוד ריטואלי אקסטטי בהרים שנועד להשפיע על פריון התבואה. הריטואל מוקדש לקיבֶלֶה, האם הגדולה, אמו של דיוניסוס. המנאדות בטאו את הצד החייתי, המסוכן שיין עשוי לעורר באדם. מסופר שהמנאדות התנפלו על אורפאוס וערפו את ראשו והשליכוהו לנהר.

בקלפי הטארוט, שמתארים אספקטים שונים בנפש האדם, יש שני קלפים בהם האשה אוחזת בידה שני כלים. בקלף אחד (שנקרא קלף 'המיזוג-מתינות') היא עוסקת במזיגה בין הכלים ובקלף השני (קלף שנקרא 'הכוכב') היא מוזגת מהכלים אל האדמה והמים באיזון הנכון[5]. נראה שבממד הארכיטיפי-מיתי האשה קשורה גם להיבט החיובי של הכלת הכלי, ושל מזיגת השיקוי הנכונה, אבל גם להיבט היצרי שמאבד את גבולותיו הנכונים.

גרטנר אומרת שבציורי הנשים והבקבוקים היא רוצה לבטא את החברותא הנשית, את הנשים שמבקשות רשות לשתות בצוותא ולשחרר את מאוויהן ואת קולן. אולם הנשים המצוירות של גרטנר, נשים נטולות גיל, מצוירות כמעט בכל התמונות על שני בקבוקים שעומדים סמוך זה לזה, ואינן מביטות זו אל זו. הדיאלוג המיוחל לא מתרחש. החברותא נותרת כמשאלה שאינה מתממשת. הבדידות עולה מהבעת פני הנשים, ומהרקע הלבן הכמעט ריק, של כל התמונות.

הנשים נראות כמו אחרי ליל שתיה, פניהן בהבעה כבדה של "האנגאובר", הן נראות סחופות ואבודות, כאילו הן בעצמן חסרות את כלי ההכלה הנכון, הן מחמיצות את החושניות והרוחניות הגלומים באם הגדולה, בנשיות וביין הנשמה ואינן יכולות להעשיר את נפשן מהעושר הטמון בכלי הנפש שלהן עצמן. הן לא מצליחות לשמוח. הן לא מממשות את הפתיינות הנשית של שיר השירים, כשהאהובה אומרת לאהוב: "אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני".

בתשתית החומרים של גרטנר יש ממשות מיתית של עולם נשי. קיים הממד הארכיטיפי של האלה הגדולה של הטבע כולו; של היין, העצים, הדבורים; של מלכות ההכלה הנשית ויכולת הטרנספורמציה שברחם הנפש הנשית. אולם  הכוח של עבודותיה נובע בעיקר מהפער האירוני בין הפוטנציאל הנשי לבין אי-היכולת של הנשים שלה לממש זאת.

ואף על פי כן, בניגוד לכל זה, האשה נעדרת הגוף, נוכחת עד מאד בציוריה של גרטנר. ניכרת החיוניות העשירה והאינטנסיביות היצרית-יצירתית של האשה ושל התמונות עצמן. זו עצמת הצבעים ועוצמת הטחות המכחול האקספרסיבי של גרטנר. עוצמה זו מבטאת את כוחה המופלא של האשה ואת תביעתה ויכולתה לחיים מלאים משלה.

 * רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, משוררת, מבקרת ספרות ואמנית.