למילה "התרוקנות" מציע המילון שתי הוראות: האחת עיקרה פעולה פיזית, חומרית, גופנית – ואילו השנייה נוגעת בהתרחשות מופשטת יותר, כדוגמת אובדן ערך, רעיון או משמעות. על רקע זה התערוכה ארוגה סביב שלושה שדות, המקיימים קשרים פנימיים ביניהם: הראשון עניינו בנשגב, או ליתר דיוק – בהטענתו של הרִיק או האַיִן במשמעויות הלקוחות ממילונו של הנשגב; השני מאגד ביטויים של התרוקנות והעדר בתיאורי מקום, סביבה או חלל אדריכלי; והשלישי נוגע בתוצריה הישירים של התרוקנות גופנית, וזאת בשני מישורים – מוטיב ה"כתם" או ה"שפיכה", ומצגים של התרוקנות הגוף מהפרשותיו.
 
כל אלה משקפים את מעשה ההתרוקנות האינסופי, כפעולה מחזורית של יצירה, בריאה והתחדשות אך בו-בזמן גם של חרדה קיומית טורדת ושל חידלון אין-קץ.    
 
בקריאתו את זיגמונד פרויד גורס הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן הצרפתי ז'אק לאקאן שהשאיפה לעונג נארגת סביב טראומה אוניברסלית, שמתוכה ממצה כל סובייקט את הטראומה שלו. שורשי הטראומה נעוצים בהעדר, בסירוס, בהתרוקנות ובחוסר משמעות. סביב חֶסֶר זה מתכונן הסובייקט המודרני, שאינו יכול למצוא את האובייקט האבוד ולא נותר לו אלא להכיר בהעדרו.
 
התשוקה התמידית לעונג הבלתי ממומש היא שמגדירה את הקיום האנושי, שכן אין בנמצא אובייקט שביכולתו לספק את הכיסופים האינסופיים שביסודו, וכל ניסיון למלא את הפער רק ישוב ויעורר את "החֶסֶר הנצחי" במחזוריות אינסופית. לדברי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה, הדבר אמור גם לגבי הפער בין מסמן למסומן בשפה: תמיד תיוותר שארית עמומה, חידתית, שאינה ניתנת להגדרה או לסימון; פערי המשמעות חורגים מהסימן הבודד.
 
בתערוכה כ-80 עבודות, של אמנים ישראלים ובינלאומיים, מהבולטים באמנות העכשווית, ביניהם: דמיאן הרסט, ג'ייק ודינוס צ'פמן, גילברט וג'ורג', מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, מונה חאטום, סינדי שרמן, וולפגנג טילמנס, פול מקרתי, דגנית ברסט וקבוצת aes+f.
 
התערוכה "התרוקנות" מבקשת להציג מגמה מרכזית המסתמנת ברכישות של השנים האחרונות לאוסף דורון סבג. אוסף אמנות זה, לאחר כ15- שנות איסוף, הוא בסופו של דבר גוף אמורפי, הנמצא בהתהוות מתמדת ללא התחלה או סוף נראים לעין. לאן מכוון מעשה האספנות של סבג? מבטו האספני אינו מופנה לאחור, מתוך עמדה שאפשר לכנותה היסטורית, שעל פיה האספן חותר להשיג רצפים כרונולוגיים של עבודות המשקפים תהליכים אמנותיים בעבר. תחת זאת נראה כי בפעילותו אספנית הוא מבקש לאחוז – ולו גם לרגע, תוך כדי חיפוש וזיהוי בלתי פוסקים – בתמונת ההווה. בעבודת האמנות גלומה מבחינתו, באופן חמקמק, תמצית תקופתנו. אספנות מסוג זה אינה מדגישה אפוא את עצם ההחזקה והצבירה של עבודות, אלא את אפשרות ההמְשגה של המציאות העכשווית באמצעות האוסף.
אוצרות: נילי גורן; איה לוריא  החל מ-20.3.08 .