בבקשה חייה את חייך, אלה חיים טובים – אינך זקוק למיתוסים.
מבוא
"+10" היתה קבוצה של אמנים ישראלים, שפעלה בין דצמבר 1965 לספטמבר 1970. בתקופה זו הציגה הקבוצה עשר תערוכות, כולן בתל אביב, בחללי התצוגה הבאים: משכית, ביתן האמנים (אלחריזי), גלריה גורדון (4 תערוכות), גלריה מסדה, גלריה כץ, גלריה 220 וגלריה דוגית. בתערוכות אלה השתתפו 75 אמנים. סיפורה של קבוצת "+10" הוא אחד הסיפורים המרתקים בתולדות האמנות הישראלית: זהו סיפור על קבוצה שהטביעה את חותמה בזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות והתרבות בישראל; סיפור טעון, שהאתוס שלו כבר הפך מזמן למיתוס. זהו סיפור על מאבקים של כוח, הכרה והישרדות; על ניפוץ פרות קדושות ועל הכוח הטמון בהתארגנות מתוכננת בקפדנות. זהו גם סיפור על איש כריזמטי, שהנהיג את הקבוצה ופעל לקידום מטרותיה, אף שלימים יטען שהיא בעצם מעולם לא היתה קבוצה.
במהלך השנים נוצרו מיתוסים רבים סביב קבוצת "+10": היו שטענו שנולדה כזרם אידיאולוגי; שקברה את המופשט הלירי; שאחת ההצלחות שלה היתה ההשתלטות על סלוני הסתיו במוזיאון תל אביב; שהיתה הקבוצה האוונגרדית של שנות ה-60; שנתנה במה להופעה ראשונה של אמנים צעירים רבים; שהורידה בכוח את האמנים ממגדל השן שלהם; שהשתתפותם של מבקרי אמנות של התקופה בתערוכות הקבוצה קידמה אותה (או לטענת אחרים, פגעה בה), ועוד כהנה וכהנה. בחינה ביקורתית של מיתוסים אלה מגלה כי לידתה של הקבוצה לא היתה כזרם אידיאולוגי, היא לא יצאה נגד המופשט הלירי ולכן גם לא יכלה לקבור אותו. "+10" לא השתלטה על סלוני הסתיו ולא היתה "הקבוצה האוונגרדית" של שנות ה-60, אבל היא זו שהביאה את בשורת האוונגרד האירופי והאמריקאי לציבור הישראלי ודרך התייחסותה לאמנות היתה חדשנית ואוונגרדית.
בנוסף על היותה תופעה חברתית מרתקת, חשיבותה של "+10", כפי שמתגלה במחקר המוצג כאן, היא בבשורה שנשאה עימה, ולפיה גם לדור הצעיר יש מה לומר בזירת האמנות בישראל. לא מדובר בדור חדש "שלא ידע את יוסף", אלא בדור ש"יוסף" לא יכול עוד להתנשא מעליו או להתעלם ממנו. כמו כן, חשיבותה של הקבוצה בניסיונה ליצור אווירה חברית יותר בקרב האמנים ובכך לחסל את אווירת "שמור לי ואשמור לך", ששלטה עד אז בקהיליה האמנותית המקומית. "+10" הצליחה מצד אחד לעורר התעניינות וסקרנות אצל הקהל הרחב בנעשה בין כותלי הגלריות, ומצד אחר עוררה עניין בקרב בעלי גלריות ומנהלי מוזיאונים באמנות המקומית העכשווית, ובכך הביאה לקידומה.
לצורך הבנת חשיבותה של הקבוצה בתולדות האמנות הישראלית יתמקד הדיון בכמה היבטים עיקריים, שבלעדיהם לא ניתן להבין את תהליך הקמתה של הקבוצה ואת מהותה. בפתח הדיון עומדת דמותו של היוזם והאב הרוחני של הקבוצה - הצייר רפי לביא; האמן היחיד מחברי הקבוצה שהציג בכל עשר התערוכות שלה. לביא היה האיש שהחליט על מועד הקמתה של הקבוצה, ושנה לאחר הקמתה, בדצמבר 1966 - לאחר תערוכת "הפרח" - הכריז לראשונה גם על פירוקה. לביא החליט להמשיך לפעול לבדו, במסגרת שונה, תחת השם "+10", שכבר נקלט והפך למותג, המותג הראשון של האמנות הישראלית הצעירה.
ב-1970 הגיע לביא למסקנה שיש לו אלטרנטיבות טובות יותר להצגת אמנים צעירים והחליט לפרק את הקבוצה סופית. שנים אלה היו השנים החשובות ביותר לכינון מעמדו של רפי לביא כאיש החזק של האמנות הישראלית בעשורים שיבואו לאחר מכן, והן ביססו את מעמדו גם כמחנך דורות של אמנים. לאור מרכזיותו של רפי לביא בסיפורה של קבוצת "+10" רציתי לתת לתערוכה זו את השם "+10 - רפי +", אבל כיוון שלביא דחה את הרעיון על הסף, כיבדתי את רצונו.
אין לנתק את תופעת "+10" מהפעילות האמנותית הכללית של שנות ה-60, שאיפשרה את עלייתה וביסוסה של הקבוצה. מאמר זה יסקור אפוא את האירועים האמנותיים החשובים באותה תקופה, ששימשו זרז להקמת הקבוצה, ביניהם: התערוכה העשירית של קבוצת "אופקים חדשים" במשכן לאמנות בעין-חרוד ב-1963 (לביא הוזמן להשתתף בתערוכה ונתקל בראשונה ביחס "לא חברי" מצד אמני הדור הקודם והחליט שיש לעשות הכול לשרש תופעה מחפירה זו);
פתיחת ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ב-1959, שעוררה צפיות לא ריאליות אצל רבים מחברי סצנת האמנות בישראל; תערוכת תצפי"ת ב-1964 וסלוני הסתיו של 1965 ו-1966.
הדיון יוביל גם אל מצב הגלריות בתל אביב ואל אפשרויות התצוגה של אמנים צעירים בתחילת שנות ה-60. גלריה ישראל של סם דובינר, שנפתחה ב-1961, היתה הגלריה המסחרית המודרנית הראשונה בתל אביב, שסיפקה חלל תצוגה חשוב לאמנים הצעירים באותה עת. גלריה מסדה התל-אביבית פתחה את שעריה בשלהי 1965 ותרמה תרומה חשובה כחלל תצוגה אלטרנטיבי. בצעד שלא היה כמותו התקיים באותם ימים בגלריה מסדה שיתוף פעולה בין בעל גלריה, אמן (רפי לביא) ואוצר ראשי של מוזיאון ישראל (יונה פישר), שפעלו כיועצים והחליטו לא רק מי יציג בגלריה אלא גם איך תראה התצוגה ומה יהיו ההתקשרויות של בעליה.
ההתחקות אחר הקמתה ודרכי פעולתה של קבוצת "+10" תכלול גם הצגה של פרוטוקול הישיבה הראשונה של הקבוצה, שהתקיימה בביתו של רפי לביא, ואת תקנון הקבוצה שחובר באותה ישיבה. ניתוח המסמכים הללו ילווה בדברים שאמר לביא בהזדמנויות שונות על אודות הקבוצה בין השנים 2007-1965. כמו כן יוצגו כל אחת מעשר תערוכות הקבוצה, על משתתפיהן, המאפיינים שלהן והביקורות שקיבלו ממבקרי האמנות של התקופה.
במהלך השנים, נושאים רבים הקשורים לקבוצת "+10" שובשו או פורשו שלא כהלכה. עובדות שגויות או אינטרפרטציות לא מבוססות נשתרשו בחשיבה ובכתיבה על פרק זה בתולדות האמנות הישראלית. הדיון בקטלוג זה מבקש להעמיד דברים על דיוקם. כיוון שתרבות התיעוד של האמנות הישראלית הוזנחה במשך שנים רבות ואף היום אין די מודעות לחשיבותה, החלטתי, שלא כמקובל בקטלוגים תקניים, לשתף את הקוראים בקשיים שנתקלתי בהם במהלך איסוף החומרים ובהתלבטויות שליוו את הכנת המחקר והתערוכה. חשוב לי מאוד לדייק, ולכן, במקרים רבים, החלטתי להביא את הדברים כפי שנאמרו לי על ידי הנוגעים בדבר כלשונם, בלי להפעיל עליהם את עמדת הצנזור.
פרק ראשון: הרקע להקמת הקבוצה
1. רפי לביא
א. אמן, מחנך, אמרגן
רפי לביא (יליד 1937, רמת גן), היוזם והאב הרוחני של קבוצת "+10", תכנן בדייקנות "יקית" את כל המהלכים, האסטרטגיות והטקטיקות של הקבוצה. הוא שהחליט על מועד כינונה והוא שקבע את מועד פירוקה. לביא, אחד הציירים המרכזיים באמנות הישראלית, זכה בתקופות שונות לכינויים, המעידים על מגוון פעולותיו ועל הקף השפעתו, ביניהם: "אמרגן", "עסקן אמנות", "עיתונאי/מבקר אמנות", "מחנך", "תופעה תרבותית תקשורתית", "הילד הרע של האמנות הישראלית", "פוליטיקאי אמנות", "מאכער", "פעיל אמנות" ו"רפי מלובביץ'".
לביא, שסיים ללמוד ניצוח וקומפוזיציה בקונסרבטוריון למוזיקה בתל אביב בגיל 17, הגיע למסקנה שאין לו מה לומר כקומפוזיטור, רכש צבעים ונעשה צייר. בתחום האמנות היה לביא אוטודידקט ונהג לומר: "אני הייתי המורה של עצמי. למזלי, היה לי מורה טוב". בתחילת דרכו ראה בעיקר רפרודוקציות, והאמנים שהותירו עליו את רישומם היו וסילי קנדינסקי [Kandinsky], פול קלה [Klee] וחואן מירו [Miró]. מאוחר יותר הושפע מאנטוני טאפייס [Tàpies] (בעיקר בתחום הקומפוזיציות). ב-1963 ראה עבודות של סיי טוומבלי [Twombly], כאשר שניהם השתתפו בתערוכה קבוצתית במוזיאון הסטדליק באמסטרדם, והרגיש קרוב אליו. מבין האמנים הישראלים הושפע בתחילת דרכו מאביבה אורי ואריה ארוך, ובתקופה מסוימת מיוסף זריצקי, בעיקר בכל הקשור לצבע, לחומריות ולשקיפויות.
במקביל לפעילותו כאמן פעל לביא גם כמורה וכמחנך במסגרות רבות, החל במוסדות חינוך וכלה באמצעי התקשורת - בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. כבר ב-1954 לימד ציור בבית הספר היסודי א. ד. גורדון בתל אביב. בשנים 1961-1960 לימד בבית ספר היסודי החייל ביד אליהו, ובשנים 1964-1960 לימד אמנות במחנות נוער שליד אכסניית הנוער בית וגן בירושלים. בין השנים 1969-1960 היה מחנך כיתה וסגן מנהל בבית ספר תיכון בנוה מגן, ואחד הראשונים שהגיש מחזור שלם לבחינות בגרות באמנות בבית ספר תיכון רגיל. משנת 1967 ועד ליציאתו לגמלאות ב-1999 לימד במדרשה למורים לאמנות (תחילה בהרצליה, אחר כך ברמת השרון וכיום במכללת בית ברל). לביא פיתח שיטה מיוחדת לחינוך לאמנות ולהערכת אמנות המתבססת על תרגול אמנותי, שיחות וניתוח השוואתי של יצירות אמנות, תוך כדי פיתוח הרגישות החזותית.
הדברים שלהלן, מתוך מאמר שפרסם המשורר רוני סומק, שהיה תלמיד של לביא בתיכון, מדגימים יפה את פועלו כמורה וכמחנך; פעילות שאותה שכלל מאוחר יותר בשנות עבודתו הרבות במדרשה: "הכרתי אותו בכיתה ט'. [...] רפי לביא לימד אותנו אמנות. הוא הצמיד תמונות באטב לגב כיסא שעמד על שולחן המורה. הוא שתל חיים באפולו קטוע היד, הציע מגבת לאפרודיטה שעלתה מהגלים וצייר למונה ליזה משקפי שמש מעל השפם שהוסיף לה מרסל דושאן. הוא הסביר לנו שגורדון אינו רק משורר בעל חזון לאומי אלא גם רחוב בו ממוקמות הגלריות שצריך לבקר בהן מדי פעם. הוא דיבר בכבוד רב על החיפושיות, בימים שרוב ה'מבוגרים' שלחו אותם להסתפר. אפרופו להסתפר. יום אחד רפי תפס אותי עוזב את בית הספר באמצע היום. 'מה קרה?' שאל. אמרתי לו שסגן המנהל שלח אותי להסתפר. רפי ניגש אליו ואמר לו שבתור מורה לאמנות האחראי לאסתטיקה בבית הספר הוא מבקש ממנו לגדל שער. הסגן היה חצי קרח. וזה אותו רפי שהצליח לשכנע את אביה של ר' משכונת מורשה להשאיר את בתו בבית הספר ולא לרתום אותה כבר בגיל שש עשרה לעזרה בפרנסת הבית".
שנות פעילותה של קבוצת "+10" (1970-1965) היו השנים החשובות ביותר בעיצוב דמותו הציבורית של רפי לביא. בשנים אלה ביסס את מעמדו כאחד האנשים החזקים והמשפיעים ביותר בסצנת האמנות בישראל, עובדה שהשפיעה ללא ספק גם על עבודתו האמנותית. מעמדו הציבורי האיתן איפשר לו להמשיך בקו הציורי המתריס שלו, המחדש עצמו ללא הרף, ולשמור על מעמדו כילד הנצחי של האמנות הישראלית. אבל לביא גם שילם על כך מחיר יקר. תדמיתו הציבורית כאיש כוחני, מתריס, מחוספס, המזלזל בערכים מקודשים, עיכבה את התקבלותו בציבור כאמן מהשורה הראשונה, ולעיתים דבק בו הדימוי של "קשקשן שעושה צחוק מהצופה".
המאמר המקיף של בנו כלב במלואו מופיע בקטלוג התערוכה
רוני סומק, הד החינוך, יוני-יולי 2003, כרך ע"ז, גיליון 11-10.