העבודות המוצגות בידיעה הינן , ע"פ סדר הופעתן משל,קרין מנדלוביץ,מיכל ארז,מירי שיניאן,ויעל בלבן

השינה הינה נושא התערוכה בגלריה ע"ש רוסנו . הגלריה מהווה כמקום מפגש. מפגש של  מחשבות ,דאגות, ואנשים.  בגלריה מציגים אמנים צעירים, שעיסוקם אמנות עכשווית. עבודות וידאו, מיצב, צילומים, ציור. לצידם תיעוד של ילדים מבית הספר שמספרים על שינה: כיצד הם נרדמים,או מתקשים להירדם. האם ואיך הם אוהבים לישון.

המטרה של התערוכה הינה ליצור מפגש. בין הקהילה המקומית, ילדים בבית ספר שאינו בית ספר מיוחד לאמנויות, מורי בית הספר ומשפחות התלמידים ובין אמנים צעירים מבתי הספר לאמנות ומתוכניות לימודים מתקדמות בארץ ובחו"ל סביב עניין רלוונטי וחיוני עבור כולם. שינה .

הגלריה כמקום מפגש, מוצע בהתנהלות התערוכה כך שתהיה פתוחה כל הלילה בערב הפתיחה ותזמין שיחות ליליות בנושא שינה: עם המבקרים המזדמנים שלא יכלו לישון, תוך כדי הקרנת סרטים על שינה ו"מיני " מסיבה לילית  ובאינטרנט, תוך  שהתערוכה מתארחת מהגלריה בפורום אמנות של ynet ובצ'טים  .

התערוכה המציעה "מפגש לילי" בין בני אדם מציגה אמנות ככלי ביטוי והתבוננות, ומעמידה את הגלריה כמקום טקסי המיועד להתכנסות, שיחה, פגישה ומחקר. השאלות ,האם הרבה אנשים מתקשים להירדם? האם ילדים ישנים טוב? מה היא שינה עבורנו ? למה היא קשורה?  הן שאלות שהתערוכה רוצה לגעת בהן לא רק בתצוגה דוממת של מוצגים, אלא גם  בשיחה , בניסיון לנוכחות פיזית והזמנה לקהל ל"דבר" ,לשאול ולהשתתף.בעצם ההזמנה של מי שער בלילה לתת סימן.

הכוונה היא שהאמנות תוסיף  למפגש הזה, בין בני אדם בגילאים ותחומי התעניינות שונים מבט שיש בו רגישות מפותחת ונטייה לחקור.

בתערוכה  מציג הצייר אייל אדלר קלנר דיוקן עצמי ישן. הדיוקן העצמי מצויר בהומור והתבוננות עצמית ומעלה שאלה  על תפקיד האמן,יכולתו ב"שינוי העולם" בהתבוננות ערנית על  העולם ועל עצמו. מצד אחד, האם האמנות "מנמנמת" ולא לוקחת אחריות מספקת מול פערים חברתיים, משבר בחינוך ושאר צרות מדירות שינה? מצד שני, האמן , עם מכחול מתוך שינה, ישן "בעמידה" ולעולם לא יכול לישון ככל האדם, ללא הרגישות המיוחדת לאמנים. נדמה שגם אם לא תמיד מכירים מבינים ומעריכים אמנות עכשווית, הקהל מצפה מאמנים לרגישות ואחריות מיוחדת ואמנים מצפים לכך גם מעצמם לא פעם.

יעל ארגוב מציגה עבודת וידאו בה  גבר ישן בחדר במלון כשהטלפון מצלצל. הגבר ישן ולא עונה לצלצול ההשכמה. האם "מפגש" , קריאה לערנות, נידון להיות מוחמץ תמיד? מה אפשרי, מעבר לשינה בחדר במלון, התכנסות, בידוד, הבנה מפוכחת שממילא מפגשים נועדו להיות מוחמצים?

אלי ברק מציג "תערוכת יחיד על שינה באוהל". ברק, אמן מיצג ויזם פרויקטים אלטרנטיביים מציג במספר פרוייקטים אחרונים תערוכות בחדרי מדרגות של בתים, ללילה אחד, ובמובן הזה מפיח חיים וערנות באפשרות שגם  התערוכה כאן מתעניינת בה: במפגש האינטימי  הלא מסחרי והבלתי אמצעי בין בני אדם, כדי לבלות, להתרועע ולהחליף דימויים ויזואליים וחוויות אסתטיות  כחלק מניהול שיחה בחברותא.

אמנים עכשווים מביטים בהיסטוריה של אמנות ומנסים להבין אותה ולמצוא קיום סביר בתוכה. אווה דברה מצלמת פרסומת לתערוכת אמנות קלאסית חשובה שהוצגה בלונדון

"nightmares".  הפרסומת תלויה בתחנת הרכבת אנג'ל ודברה מצלמת אותה ומתייחסת בכך גם לדרך שלנו כצופים לראות את אמנות ה"מאייסטרים" הגדולים.  מתווכות ע"י פרסומות בתחנות מטרו, כצרכנים, השייכים לעולם אחר. אמנים עכשווים מציעים את המבט הזה על אמנות קלאסית שמעלה שאלות לגבי קיומם כפלאי עולם מול דיון מסובך יותר במערכות כוח ובקשר בין תרבות עכשווית לציור קלאסי. הייתכן שמה שהמוזיאון משקיע יותר כסף בפרסום שלו ייראה לנו בסופו של דבר יותר נצחי, ראוי וחשוב?

אמנים עסוקים לעיתים בסוג של הפשטה, שיש בה גם הרחקה ו"עידון" של נושאים. נדב  עשור, מציג סטריפ ארוך של צילום שצילם במכשיר מיוחד שיוצר פנרומה של 360 מעלות בקצב לא אחיד. למעשה הצילום מדמה מעין נפילה,או סלטה. הצגת העבודה הזו בקשר לשאלות על המסתורין של השינה מתמקד בתחושה גופנית מסוימת, של  אובדן כיוון ואוריינטציה בחלל, מעין נפילה. המהלך הזה מדמה תחושה שקיימת בשבריר שנייה לפני שנרדמים. ההתמקדות בחוויה גופנית אחת (נפילה לאחור) היא סוג של צמצום שאמנות נוקטת כטקטיקה שמאפשרת מחקר  מעמיק.

תיעוד מיצב של אורלי סבר שהוצג  בגלריה זומר מוצג כאן על הקיר בתמונות קטנות. במיצב, ניתן היה להסתובב סביב מיטה ענקית שנבנתה באופן שבשונה ממיטה שיש בה חלל פנימי שניתן להיכנס אליו, אצל סבר היה  מבנה שלם, כמו בית במיטה,שהיה חסום מכל צד. הצילומים מהמיצב מציגים מיטה משונה, שונה, מיטה מהחלומות.

וידאו של טל שטרן מצלם במצלמה בייתית את הירח, בנסיעה. המצלמה מוזזת רק באופן פונקציונאלי, כדי שהירח לא יברח מהפריים , ומתקבל וידאו משעשע שבו הירח בורח וקופץ . שטרן עובד בוידאו באופן מצחיק ומחוספס, תוך שימוש באמצעים "ירודים" בכוונה (כמו מצלמה דיגיטלית בצילום מאוטו נוסע) ויוצר שפה אמנותית מצחיקה-מחוספסת, נון שלנטית.

גם בעבודתו של שטרן הצמצום במספר הפעולות שמותר לו לעשות כדי לצלם, כמו בעבודותיהם של סבר ועשור  מתפקד כמגן מפני סנטימנטאליות, ואקספרסיביות ומדבר על נושאים רגשות מרחב והתבוננות בצורה שמעדנת ומרחיקה את העיסוק בנושאים אישיים או רגשיים.

אמנים רבים מציגים עבודות שנראות מראות כ"מתוך חלום". זרמים חשובים באמנות המאה ה-20 , כסוריאליזם ודאדאיזם סברו שחשיבת החלום המשוחררת ממוסכמות וקונוונציות היום יום הכרחית לחשיבה אמנותית.

כאן מוצגות עבודת הוידיאו של עדי שמעוני שהיא מעין חלום מפחיד שסופו בתריסי מרפסות המוכרות-לא מוכרות של הבית, "לאור היום" , וגם צילום שלו של גבר הולך בתוך המים, תמונה סוריאליסטית חלומית  מלאת משמעות ( היפוך וקשר לישו שהולך על המים)

תום פניני בעבודת וידאו  מציג בית שנפתח לרוחב ויוצא ממנו עשן.  קרין מנדלוביץ מציגה שלושה צילומים שצילמה לפני מספר שנים הנראים כנוף חלומי\קולנועי\קצת מוזר.

יובל חי מצלם עץ בלילה, בתאורה מלאכותית שמבלבלת ומעלה את השאלה האים זה עץ בלילה ברחוב או מראה-חלום מתוך הבית.

יעל בלבן מציגה את המיצב the spring of springs  ("אביב הקפיצים" או "הקפיץ של הקפיצים" ) העבודה התפתחה ממחשבות של בלבן על סיפור הנסיכה עם העדשה. הנסיכה הרגישה והעדינה שמתקשה לישון בתנאים פשוטים  הרחק ממיטת התפנוקים שלה בשל עדשה פצפונת. בחיים , עבור נסיכות ונסיכים כמו כל אחד מאיתנו העדשים הפצפונות מתחת לסדינים נוחים הופכים לעדשי ענק, קפיצים דוקרניים וחלודים, כמטפורה לחיים רחוקים מעולם התפנוקים של נסיכות מהאגדות שנכונים לרובנו. אף על פי כן  הקפיצים הישנים פורחים בצבעוניות ובעליזות עם פרחי סטן ומשי צבעונים, זכר לפיג'מות נסיכותיות ובעזרת ההומור המזרן הישן ,גם אם לא מרופד, מציע לבלוב , הומור עצמי ואביביות.

במשך המאה ה20 אמנות בדקה את הגבולות של המדיום ואמנים רבים עבדו גם בעזרת הגוף , במיצגים ומהלכים גופניים.

חיה רוקין מצולמת ישנה על סולם, שינה עם משמעויות פמיניסטיות וסימבוליות (כאישה על סולם הקשור לסולם יעקוב, כאישה ה"נחה"  מטיפוס בסולם של עולם תחרותי והישגי, "שוברת את הכלים"  , תוך סכנה  מחד ומאידך תחושת אבסורד שלווה והנאה).

אמנית המיצג מיריי  שינאן עושה את הדרך בן שני חללי התצוגה, כמתוך שינה. יוצאת מהגלריה העירונית ומגיעה אל  הגלריה בבית הספר.

יפעת בר לב מציגה צילום ממיצג, בו קרן האור באפלה יוצרת תחושה לילית מפחידה, והגוף של אמנית המיצג מופיעה כמו "ארנבת" שתלכד באלומת האור.

הדס עפרת מציג תיעוד וידאו למיצג שערך ברידינג בתערוכה" אמנות הארץ" ב-2004. עפרת הלך  לישון בחלל ההומה אדם של פתיחת תערוכה המונית. השינה הדרמטית  בחוץ  בתוך ההמון מדגישה את הצורך שלנו בהגנה ופרטיות במיוחד בשנתנו  ואת ההבדל בן פנים וחוץ, חלל פרטי, בייתי וחלל ציבורי, פרוץ. 

גוסטבו  סגורסקי מציג וידאו ,  בו הוא ישן במרחב הציבורי בבטחה והנאה. האפשרות לתת אמון, לזרוק את עצמך בחוץ ללא הגנה מיוחדת ולקוות לטוב ליבם של אחרים היא אפשרות שאיבדנו בעולם אלים וציני. סגורסקי מנסה להחזיר פינה קטנה של אפשרות לא לפחד ולחשוד אלא לצאת לעולם  מלא אמון ,גם אם מתוך חיוך והבנת המוגבלות של האופציה הזו כשעלולים להיתקל,אם לא בסכנות איומות וקרדינאליות,  בהפרעות קטנות  כמו רעש הבניה.

 כמו בשינה, באמנות , הגבולות של העולם המוכר והקונוונציות המוכרות  נהפכים ונשברים.

תמר דוברובסקי מציגה רישום פנים מתוך תערוכה משותפת עם דב אור נר, ( שתערוכת היחיד שלו נפתחת בגלריה העירונית בראשון יחד עם תערוכת שינה1 בחלל 'בקטנה') הקשורה לתערוכה זו, מתלווה אליה. העבודה של דוברובסקי עם אור נר "האם שקלת אי פעם להתאבד" ? מציגה את יכולתה של האמנות ,כמו השינה להיות מלאת פרובוקציות, בחינת גבולות וערעור מוסכמות.

מיכל  ארז מציגה מיצב קטן ובו בובה שתפרה בשקית ניילון, Paul and bear

משחק המילים המשעשע  והבובה שואלים: מי שומר על מי?

הינדה וייס מצלמת מתבגרים ישנים, שינה כה עמוקה ו"זרוקה" שדומה שלא ישנו זמן ארוך קודם לכך ש"נפלו שדודים ללא טקסים מיוחדים  של הכנה לשינה. השינה היא מקור לסדר והסדרה ומתבגרים, במרד המרכזי שלהם בעולם המבוגרים לא רוצים לישון או ישנים תוך שבירת כללי הטקס של שינה.

לילך וייס מציגה סצנות בצילומים קטנים שטעונות  סיפורים והקשרים. בצילום הממוסגר שחור בחור ישן\טבוע שיצא מהים. המגע של בת ים אמור לעורר אותו, כשבחלק אחר בתמונה ערות, החלפת מבט בן שני גיבורים אחרים. כשעוצמים עיניים ומתמסרים לשינה ולעונג יש תמיד חווית אפשרות להפסיד דבר אחר שקורה בעולם.

ונטע זהר מציגה שני צילומים קטנים בהם חדר השינה הוא במת ההתרחשות .

בראשון  בני זוג על המיטה, כשהבחור נשבע שבוע צופית : לנצחיות, אהבה ונאמנות נצחית. הרצינות ה"צופית" עומדת בפער עם מה שאנו יודעים על עולם המבוגרים, בהם "נצח" ו"אהבה מושלמת "אינו נחלת חלקנו לא באהבות ולא בחיים. כשאנחנו הולכים בלילה לישון, מי נשבע לנו בשבועה צופית שנקום בבוקר?

בצילום השני אביה ואחיה, גברים, גיבורים,אנשי אבטיח. האים יוכלו לשבת על המיטה ולהשגיח? האים יש מי שישמור עלינו  בשנתנו מכל רע?

לאמנות ולמפגש בגלריה לא תהיינה תשובות לשאלות מהסוג הזה . תהיה בה רק את הנחמה הקטנה, שאפשר לרגע קצר, לנסות ולהיפגש.התערוכה מתקיימת ברח' סטפן וייז 13 ראשון-לציון בגלריה ע"ש רוסאנו ,בי"ס תרבות . לתיאום בקורים 050-7575901

אוצרת :רקפת וינר עומר

משתתפים : אייל אדלק קלנר, יעל ארגוב, מיכל  ארז, יעל בלבן,יפעת בר-לב,אלי ברק, אווה דברה, תמר דוברובסקי, הינדה  וייס, לילך וייס, גוסטבו סגורסקי, נטע זהר, יובל חי, קרין מנדלוביץ, אורלי סבר,הדס עפרת, נדב עשור, תום פניני, חיה רוקין, טל שטרן, עדי שמעוני

העבודות המוצגות בידיעה הינן , ע"פ סדר הופעתן משל,קרין מנדלוביץ,מיכל ארז,מירי שיניאן,ויעל בלבן

 עוד על תערוכות בסוף 2007 ועל תערוכה זו

וכן תערוכות נוספות הרצות עתה.