עבודת הוידיאו בואי לשיחים, של האמנית עלמה שניאור, ממקמת את הצופה בסביבת חוץ מוריקה, גן הנראה על פניו מתורבת, אך במבט נוסף מתגלית "אחרותו". הפרופורציות במרחב חסר אופק זה הן על- טבעיות, ונקודת המגוז בו מושכת אל המקום בו מסבך השיחים האטום בוקעות לפרקים זוג ידיים, הנראות כזוג גדמים שנתפרו יחדיו. מכורח החיבור הן מקבלות חיים משל עצמן, הופכות לשארית אנושית בעלת חזות אורגנית ורוח משל עצמה, יש להן נוכחות פיזית, חומרית ומזוהה  אך מטרידה. הידיים מזמינות את הצופה אל השיחים, הן מציירות תמונה בלתי נראית, מסמנות דרך אל פתח הכניסה אל המרחב האחר, אל הלא נודע המאיים, המסתורי, הקסום. זוהי הזמנה אל החיבור למקום הכנה, האותנטי, רווי הזיכרונות והפחדים. אולם המפגש שמציגה שניאור הוא עקר. הידיים נשאבות חזרה אל השיחים והצופה נותר קפוא מול סבך השיחים, הסבך שלו עצמו, כלוא בין שני עצים, חסר אונים מול הפחד מן הלא נודע, הלא מודע, חוסר היכולת להיבלע בשיחים או חוסר היכולת להבין ולהעמיק את הקשר עם מה שלא רואים.

דגנית ברסט תציג שתי עבודות, מתוך סדרת החלומות, אשר הוצגה במוזיאון הרצליה ב-2001.

באמצעות התהליך הטכני של חשיפת סרט הצילום לאור מתקבלים דימויים המוקרנים זה על גבי זה, ויוצרים מעין "דימוי כלאיים", גוף שחלקים אחדים בו חופפים אחרים, בעל גבולות שאינם ברורים, קווי מתאר מטושטשים, והוא מאגד בתוכו סממנים נשיים וגבריים כאחד. הדבר עולה בקנה אחד עם רעיון ה"עיבוי " של פרויד, אותו פיתח במסגרת עיסוקו בחלום. [1] עבודות אלה של ברסט מביאות כאן את הגוף, כייצוג לתכנים העולים מתוך נסתרי הנפש והתת מודע, כפי שאלה באים  לידי ביטוי בחלום.

יצירתה של רותי הלביץ שואבת אף היא מרבדים חבויים, בלתי מודעים, בעולמה הפנימי. הדימויים בעבודותיה ניזונים, לדבריה,  ממרחב הביניים הבין תודעתי, אותו מרחב מעבר  (Transitional Space) שטבע הפסיכואנליטיקאי ויניקוט, והגדירו כמרחב החיוני להתפתחות ויצירה.[2] באחת מעבודותיה מציגה הלביץ דימוי של עובר, התלוי מהתקרה, משתלשל מפי פרפר. פגיעותם של האובייקטים מועצמת מעצם החיבור ביניהם, מהיותם עשויים מנייר שברירי ומאופן הצגתם בחלל.

מוקד העבודה הנו בעיסוק של הלביץ בטרנספורמציה אשר בטבע, בחיים, מלבלוב ועד כיליון מוחלט.

עיסוק במחזוריות של חיים ומוות ובכיליון ההכרחי בא לידי ביטוי גם בעבודה Rotten Angel, של האמן אסי משולם. זוהי למעשה עבודת רדי מייד (Ready Made) המציגה את שרידיו של עורב, והם מונצחים כאן ממוסגרים. העוף בר המזל, או שמא חסר המזל, (זה בעיני המתבונן), נפח את נשמתו בחצרו של משולם, וזה החזיק בו חודשים אחדים, בעודו מתייבש ונרקב. העבודה חושפת את הצופה למיצג הבוטה של הטבע, ומאלצת אותו להתבונן, כמעט כמדען, בטרנספורמציה של הגוף המתכלה. בדומה לעבודות קודמות של משולם, הצופה מאותגר מול דימויים העשויים לעורר בו תחושת אי נוחות, או מבוכה. ייחודיותה של העבודה היא בהטחת האמת האבסולוטית, הלא משתמעת לשתי פנים, בפני הצופה. המוות נגלה כאן במלוא הדרו, ללא כל ייפוי, הסתרה או נימוק מטאפיזי, ונציגו- הדימוי הטעון של העורב.

יהודה פורבוכראי יציג עבודות של צילום מטופל בטכניקה מעורבת, מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.

בחלקן נראה פורבוכראי בדיוקן עצמי, כאשר פתחים בפניו- עיניו, אפו, פיו נחסמו או נאטמו באופן מלאכותי. פורבוכראי מאתגר את גופו שלו, וכופה עליו מני מגבלות ועונשים, העומדים בניגוד לאינסטינקט האנושי הטבעי. הפעולה העצמית על הגוף, גם אם היא רק על הבבואה המצולמת, מתכתבת עם ז'אנר אמנות הגוף. פורבוכראי מונע את עצמו מלראות, לנשום, להפיק קול, או למעשה לקיים קשר פיסי ומטפורי עם העולם שבחוץ, עם כל מה שמצוי מחוץ לגופו שלו, כמעט כצמח. תחושת המחנק העולה מן העבודות משקפת מחנק עמוק יותר, מעבר לזה הפיסי.

בעבודות אחרות מוצג פורבוכראי כשפלג גופו העליון חבול, והוא נראה כמי שנתון בסיטואציה של הלקאה עצמית, או לחלופין, נתון במצב סביל וסופג, במה שנראה כתחושת קבלה והשלמה, אלימות המופנית כלפיו מצד גורם חיצוני. האלימות מהווה כאן אמצעי לטרנספורמציה של הזהות. עם הלגיטימציה המטרידה לאלימות, משתנה הגוף, ועמו משתנה גם הזהות.

בעבודה של יובל שלגי מופיעות שתי דמויות, ספק ילדות ספק נשים, החולקות את מה שנראה כסוכרייה עצומה. שתיהן מכניסות את הממתק אל פיהן, כשאחת מהן מישירה מבט אל הצופה. אופן ההעמדה של הדמויות ושימושן באובייקט נוסך בעבודה ממד ארוטי פורנוגראפי.

בעבודה אחרת של שלגי מופיע אוביקט בתקריב, המאזכר בצורתו אבר מין נשי. בקרבו, על גבי משטח מלבני הנראה כפיסה שנקרעה מז'ורנל, נראית דמות נשית עירומה, ידיה נוגעות, מכסות את איבר מינה שלה. כתם צבע יחיד נראה כנקודת החיבור בין האיברים הנשיים האינטימיים, ומאידך נראה כאוביקט דמוי איבר גברי, אחוז בידה של האישה הערומה מהז'ורנל.

מחר זה לא אותו דבר, עבודת האינסטלשיין של אורלי הומל, מציגה דמויות זעירות, הנראות מן האגן ומטה,  כורעות ברך במעגל, חצאיות הטוטו שלגופן יוצרות מעין רוזטה של תחרה. הצופה המתבונן בעבודה מלמעלה נקלע כמעט בעל כורכו לאקט מציצני, כשפיסות מישבנן של הדמויות, המצויות יחד במרחב הפרטי הסגור שיצרו לעצמן, נגלות לעיניו. מוקד העבודה הוא בקוטביות שבין ילדה לאישה, בין תום ילדותי למיניות ופיתוי, בין כאב לעונג. הבוטות של אופן הצגת הדמויות, ללא פלג גוף עליון, ללא פנים, כשהן כורעות בתנוחה שיש בה מן המיניות והפיתוי, עומדת בסתירה לרוך המעודן של תחרת הטוטו ולתחושה שאולי בעצם הצפייה היא בפרגמנט מתוך סצנה באגם הברבורים.

גופן של הדמויות נעשה מפולאוריטן מוקצף, וכוסה בבד ודבק. כתוצאה מייבוש החומרים עולה הגוון הצהבהב של הריקבון. לפי הומל, לא היה ברצונה ליצור גוף רענן, אלא גוף "משומש" ומרקיב. מוקד העבודה הוא בבחינה של עולם בדוי ואלים, ועם זאת מושך. מין ואלימות עטופים בהומור ובטוהר.

מיכל רובנס, בוגרת המחזור האחרון של המדרשה קלמניה, תציג עבודה המתכתבת עם צילום ילדות.

תחושת המציצנות חוזרת גם כאן, והיא מתקבלת על ידי האפקט של הדלת הפתוחה חלקית, וילון האמבטיה המוסט והמבט שנותנים הילדים באוביקט חיצוני כלשהו, אשר אינו גלוי לצופה. הילדים מחייכים חיוך שיש בו מן השמחה, ההכרה, והסקרנות אך גם מן המבוכה והאיום. האופן בו מכסים הילדים על מבושיהם מרמז על רגע של גילוי ומיניות. המתח בעבודה מועצם על ידי הכתמים, ספק לכלוך, ספק כתמי דם או הפרשות גוף אחרות, המופיעים על רצפת חדר האמבטיה וקירותיו, ומהדהדים בדגם שעל גבי הוילון.

המשתתפים בתערוכה :. דגנית ברסט, אורלי הומל, רותי הלביץ, אסי משולם, יהודה פורבוכראי,

מיכל רובנס, יובל שלגי, עלמה שניאור