את נחשון פלג פגשתי פעם ראשונה בבית הקפה השכונתי בוויליאמסבורג, מקום בבעלות צרפתית עם חצר נעימה שמזכירה את בתי הקפה של תל אביב. האמת היא, שמי שאחראי להיכרות בינינו הוא בנו הצעיר, עדן בן השש וחצי, שניגש לשולחן שלי ופתח במונולוג מרתק על החיפושיות הענקיות שפגש בביקורו האחרון בישראל. ממש ממול בית הקפה, גר עדן ביחד עם אביו, אחותו הגדולה אמה (שמונה וחצי), ואמו סתווית. ההורים מחלקים את הספייס הגדול לשניים – בחצי האחד סטודיו מלאכה, ובחצי השני הבית, אותה חולקת המשפחה עם כלב, חתול ושני חזירי ים (מה שנקרא שרקנים).
נחשון פלג (46) וסתווית אלוויס (44) גרים, נשואים ופועלים כבר 12 שנה בשכונת וויליאמסבורג, שם בנו במו ידיהם עסק כלכלי המבוסס על אהבתם הגדולה – אמנות. "סיכה" (או seeke באנגלית) זה שם החברה שהקימו, תחת שמה הם מייצרים ומשווקים מבחר מוצרי יודאיקה ותכשיטים – ממזוזות, דרך קופות צדקה, ועד פמוטים, חנוכיות וסביבונים. כבוגרי בצלאל, עסקו השניים באמנות מאז סיימו את לימודיהם, ניסו כל מיני דרכים, עד שלבסוף עלו על דרך המלך של חפצי האמנות היהודיים. "התחלנו למעשה מתכשיטים והמכירות היו בסדר אבל לא יותר מזה. אז עשינו שש מזוזות, וראינו שהביקוש מאוד גבוה. מאז התחלנו ללכת לכיוון של 
יודאיקה", מספר נחשון ומסביר. "לא מתוך גאונות אלא הרבה מתוך נסיבות ואינסטינקט, גילינו שיש נישה פנויה בתחום הזה, שמתחלק לשניים – או מוצרים זולים ב-12 דולר שלא נראים טוב, או מוצרים מאוד יפים, כמו של אגם לדוגמא או צורפים מפורסמים, אבל במחיר של מאות או אלפי דולרים. הבנו שיש הזדמנות להיכנס לנישה שבאמצע. כמעט כל אדם יכול להרשות לעצמו או כמתנה מזוזה במאה-מאתיים דולר".
.jpg "מזוזה")
נחשון וסתווית הגיעו כאמור לעולם היודאיקה כמעט במקרה, דרך האמנות, ולא דרך חינוך דתי או זיקה דתית. אבל למרות הרקע החילוני של השניים, יש לנחשון בכל זאת תחושה שקיים איזה שהוא דו שיח ביניהם לבין העולם האמנותי שבו הם פועלים. "שנינו באנו מבתים חילונים לגמרי", אומר נחשון. "אני קיבוצניק משער העמקים, ועוד מהשומר הצעיר, ואשתי היא בת לאמריקאי ואנגליה שעברו בשנות החמישים לעין-כרם. אבל למרות שלא קיבלנו חינוך דתי, לפחות בקיבוץ היה דגש מאוד גדול על החגים והמסורת, אולי אפילו יותר מאשר בבית מסורתי. הדבר המעניין הוא שעוד אנשים ניסו לייצר יודאיקה ולא הצליחו כמונו, ואין לי ממש תשובה לזה. קח דוגמא - מתוך הבנה שהשוק הנוצרי הוא הרבה יותר גדול, ניסינו גם לייצר עבודות סימבוליות מהעולם הנוצרי, אבל זה לא עבד, זה לא היה מספיק טוב. אז אולי בכל זאת יש קשר במקום מסוים בינינו לבין המקום שממנו באות העבודות".
את המוצרים שמייצרים השניים בסטודיו, בעזרת חמישה עובדים אמריקאים, הם מוכרים בכמה אפיקים – דרך משווק שמוכר את הסחורה לחנויות ברחבי ארצות הברית, חלק מהמוצרים מגיעים למוסדות אמנות כמו המוזיאון האמריקאי לאמנות ועיצוב מול המומ"א, המוזיאון היהודי ומוזיאון השואה בוושינגטון ובניו-יורק. מלבד זאת מוצרי סיכה נמכרים גם בשתי חנויות בארץ – בצפת ובירושלים, ודרך אתר האינטרנט. בנוסף, יוצא הזוג לירידי עבודות יד המתקיימים בעיר, שם פוגשים השניים בעצם מקרוב את קהל היעד שלהם. "זה מדהים לראות איך היהודים מהווים אחוז גדול מאוד ביחס לחלקם באוכלוסיה, בכל מה שקשור לרכישת חפצי אמנות ועבודת יד. בירידים אליהם אנחנו מגיעים, יש לאוכלוסיה היהודית רוב", אומר נחשון.
עבור נחשון, הגלגול הנוכחי בניו יורק שהחל לפני 15 שנה, הוא השני כבר, לאחר שגר באפר ווסט יחד עם הוריו בין הגילאים 11-18. אחרי השחרור מהצבא, טיול, ותקופת התבטלות להגדרתו, ראה נחשון בטבעיות מעבר לעיר הגדולה, כאן הצטרף אל אמו, אמנית קרמיקה שקלעה סלים מקרמיקה. "היה לאמי סטודיו לקרמיקה, ובעצם שם הכל התחיל. אמנם המוצרים שלה ושלנו הם שונים, אבל העולם הוא אותו עולם – בסטודיו שלה למדתי על הלקוחות, המשווקים, החנויות והירידים. שם היתה ההכנה". אחרי שהכיר את סתווית דרך חברים משותפים, היה ברור לשני האמנים מה היא הדרך הנכונה. "מהתחלה ידענו מה אנחנו רוצים ואיך אנחנו רוצים שהעסק יראה. ידענו שאנחנו רוצים שהבית והעבודה יהיו באותו מקום, וידענו שאנחנו רוצים לעבוד ביחד".
איך זה באמת לעבוד עם הבן זוג שלך?
"קודם כל בתחום שאנחנו עוסקים בו זה מאוד נפוץ. מלבד זאת הרקע שלנו הוא קצת שונה – אני באתי מעיצוב תעשייתי, היא למדה גרפיקה ואחר כך אמנות, כך שיש בינינו חלוקת עבודה ברורה, וזה משהו שחייב להיות אם רוצים לעבוד עם הבן זוג. אני תמיד אומר שהיא התסריטאית, ואני הבמאי והמפיק. היא אחראית על גיבוש הצורות והרעיונות, ואני חושב איך לייצר את המוצר ולנהל את העסק. זה הולך בינינו מצוין כי סתווית היא הבן אדם שאני הכי פתוח והכי נוח לי איתו. חוץ מזה הילדים יודעים מה ההורים עושים ואיך זה נראה, ואין את כל המסתוריות הזאת של 'אבא הלך לעבודה, אבא בעבודה'. יחד עם זאת גם ברור לי שזה צריך להתאים לבן אדם, כי יש אנשים שרק המחשבה על זה מוציאה אותם מדעתם".
וויליאמסבורג בברוקלין, נחשבת כבר כמה שנים טובות למעוז האמנים שברחו מהמחירים המטורפים של מנהטן. ה"היפסטר לנד", כפי שמכונה בשל יושביה הצעירים, נטולי העכבות וה"מאגניבים" בעלי הרוח החופשית, היא קרקע פורייה ליוצרים מכל המינים והסוגים. אבל לפני יותר מעשור, בימים בהם הגיע נחשון לשכונה, הוייבים היו קצת שונים. "כשהגענו לפה האזור הדרומי היה מאוד אלים", מספר נחשון. "היה לי בהתחלה סטודיו בהופ סטריט ורצחו לי שם בן אדם מול הסטודיו. אבל התהליך הוא אותו תהליך שכל שכונה בניו-יורק עוברת כשאמנים מגיעים. האמנים פה ברחו ממחירי השכירות המחרידים בסוהו, והשתלטו על ספייסים בשכונה. בהתחלה הגיעו אמנים בלי כסף, היום כבר לאמנים שגרים פה יש כסף. קח לדוגמא את האנשים שמתעסקים בקולנוע – אחרי שהם עברו לפה התחילו לצלם פה סרטים, כי הם ראו שיש פה לוקיישנים מגניבים", הוא אומר. "מעל הכל אבל יש פה תחושה של קהילה, שזה משהו שהיה פה מאז שהגענו. אתה הולך ורואה פרצופים מוכרים, הולך לשתות בשכונה עם חברים. האבסורד הוא שהקהילה האמיתית של השכונה, מי שגר פה כבר 50 שנה, מוצא את עצמו מחוץ לקהילה. הם יושבים על המרפסות שלהם ורואים את כל מה שנוצר להם מול העיניים. זה כמו שהאירופאים הגיעו לארצות הברית ולא התייחסו לאינדיאנים, או כמו שהמתנחלים הגיעו לשטחים ולא התייחסו לערבים".
אלא שהתהליך ההדרגתי שעברה השכונה, כמו כל תהליך, יגיע מתי שהוא לסופו. ואז נשאלת השאלה הגדולה איך יראו פני הדברים בוויליאמסבורג של עוד 4-5 שנים. "מי שגר פה היום זה אמנים עם כסף", ממשיך נחשון. "אבל עכשיו כבר בונים פה בניינים מפוארים, ואליהם יכנסו עורכי דין ורופאים שיתחילו קהילה חדשה משל עצמם. מה שאני אוהב בשכונה ומקווה שיישמר, זה את התקשורת הבלתי אמצעית שיש פה בין אנשים, שמזכירה במובן מסוים את מה שיש בארץ".
.jpg "חנוכיה")
הסטודיו של נחשון וסתווית מחולק שווה בשווה – בחלק אליו נכנסים מהדלת הראשית פוגשים בשולחנות עבודה, פלטות נירוסטה, תכשיטים מוגמרים וכאלה בתהליך עבודה, והרבה כלי עבודה, בעוד דלת אחת מפרידה בין העולם העסקי, לבית בו מתנהלים החיים כרגיל. האווירה מאוד חמה, החלל פתוח וגדול, ויש מספיק מקום לגדול גם להורים, גם לילדים וגם לחיות. התחושה הזו, מקרינה כמובן גם על העובדים. "חשוב לנו לשמור על האיכות, על מוסר העבודה ועל יחס טוב", אומר נחשון. "המשווק שלי הוא החבר הכי טוב שלי עוד לפני שהרמנו את העסק, והחברות נמצאת לפני הכל בקבלת ההחלטות. עובדים אצלנו אנשים כבר 6-7 שנים, וזה בגלל האווירה. אותם חבר'ה יכלו להרוויח הרבה יותר כסף במקומות אחרים, אבל פה נעים".
כשאני אומר לנחשון שנראה לי שהוא ניסה להעתיק את הקיבוץ לברוקלין, הוא צוחק ואומר: "אם כבר זו ריאקציה למה שעברנו בקיבוץ. כשבאים עירוניים לקיבוץ, הם אומרים 'איזה כיף לכם, איזה טבע, איזה חיים וכו'', כשלמעשה החיים שלי בתור ילד ממש לא היו ביחד ומשפחתיים כמו שפה". הילדים, שדוברים אנגלית שותפת ונראים ממש מרוצים מהסידור, הם נקודה מכרעת כמובן בכל המשוואה הזו, שאנשים לוקחים בחשבון כשהם מקימים משפחה בגולה. עבור נחשון הכל היה מסודר בראש. "אני לא מאלה שבאו לפה לשנה ונתקעו", הוא אומר. "אני הגעתי לפה כמהגר, למרות שישראלים לא אוהבים את המילה הזו. עשיתי את זה מסבות כלכליות, משפחתיות ומתוך מחשבה על העתיד. בארץ יש משפחה וחום שלא קיים פה, אבל כששמים את הכל במשוואה אני חושב שלניו-יורק יש יתרונות יותר גדולים".
ומה לגבי הילדים?
"הדילמה קיימת רק כשאנחנו באים לביקור, וזה קורה בדרך כלל בפסח. ואז, כולם בחופש, הכל פורח וירוק, יש פיקניקים והכול נראה יפה. אבל אני לא בטוח שזו המציאות".
בארץ הייתם יכולים להרים כזה עסק?
"זו שאלה מעניינת. אם היינו חוזרים עכשיו עם השם שיצרנו לעצמנו וממשיכים למכור לארצות הברית אז כן, אבל לגבי הדרך ההפוכה אני לא ממש יודע, למרות שיש אמניות כמו אילה בר ומיכל נגרין שהתחילו בארץ ונהיו ענקיות פה, ככה שאולי אין לזה ממש תשובה. בכל מקרה, אני קם כל בוקר ומרגיש בר מזל על איך שהדברים הסתדרו".
שחר פנרהיימר על אמנות רחוב בניו יורק
קישור לאתר היודאיקה של נחשון וסתוית
