עטיפת ספר היא המארז שלו. היא נותנת לו צורה, מסמנת ומקדדת אותו. במונחים של שיווק והפצה היא נועדה למשוך את העין, לסקרן את הקורא הפוטנציאלי ולפתות אותו לרכוש אותו. עטיפת ספר תמיד נמצאת בתחרות עזה עם עטיפות כל הספרים האחרים הניצבים על המדף וממתינים לקוניהם/קוראיהם. זה פרצופו של הספר, חלקו המתגלה לעין ראשון, לפני כל ממד אחר שלו. באמצעות העטיפה אנחנו כבר מקטלגים את הספר לז'אנר שהוא שייך אליו: עיון, פרוזה, שירה, מקור, תרגום וכ'. חלוקה זו לסוגות ספרותיות צריכה להיות ברורה ומיידית מבחינת הקורא-בכוח. ובגלל התחרות העזה וכמויות הספרים והאינפורמציה הנוגעת להם שהקונים חשופים להן, חייבת העטיפה להיות בולטת, ייחודית, לוכדת-מבט. אין פירוש הדבר דווקא צעקנות, צבעוניות רועשת. לעתים דימוי מינורי וצבעוניות שקטה ומונוכרומית, או אפילו עטיפה בשחור-לבן, עושים את העבודה טוב יותר בתוך בליל הצבעים והדימויים שמדפי הספרים מציגים כיום. באותו הקשר, העטיפה צריכה להתייחד במקדם זכירות גבוה, המתכתב עם הידע המוקדם שיש לנו לגבי הספר, נושאו וכותבו. אנו מחפשים במקרה זה דימוי בולט וזכיר, או לחלופין לא-שכיח, בעטיפה המבליטה את כותרת הספר ואת שם הסופר באופן שאי אפשר להתעלם מהם.

תהליך העבודה שונה בין ספרי מקור לספרים מתורגמים: ספר מתורגם הוא מוצר מוגמר ולמעשה סגור, שצריך רק להתאימו לשוק שלנו. מעצבים התמודדו עם הספר הזר שאנו מתרגמים, יצרו להם עטיפות בארצות המקור שלהם, והדימוי החזותי המתקשר איתם ומזהה אותם כבר קיים בדרך כלל. אין מדובר בקרקע בתולה כמו בספר מקור שצריך ליצור בו את הדימוי הראשוני. מצד אחר, לא כל העטיפות ששירתו את הספרים המתורגמים בארצות מוצאם מתאימות תמיד. דימויים ההולמים ארצות ותרבויות מסוימות אינם מתאימים בהכרח ואינם יוצרים את האפקט הנדרש בהקשר תרבותי והיסטורי אחר. אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא פסי רכבת. בעוד שאצלנו הקישור לשואה הוא מיידי, בתרבויות אחרות הם מייצגים מסע, מרחקים, הרפתקה. גם סמלים דתיים, שמקורם בדתות אחרות, אינם תמיד מובנים והם אף יכולים לעורר התנגדות. כלומר, עטיפת הספר המתורגם, גם אם אנחנו משתמשים בה, צריכה לעבור “גיור“ ולהיות מותאמת למטען הדימויים והחוויות המקומי. בספרים מתורגמים העבודה נעשית עם עורכי הספר והמתרגמים ולא ישירות עם הסופר או הסופרת, אם כי במקרים רבים הסופר מבקש לאשר את העטיפה.

בספרי מקור התהליך מורכב הרבה יותר. הוא מתחיל בפגישה עם הסופר ובהעלאת רעיונות ראשוניים. פעמים רבות הסופר מצביע על חלקים בספר המייצגים יותר מאחרים את רוח הספר ושאותם חשוב לו שאקרא. במקביל אני קורא את הטקסט, או כאמור פרקים מתוכו. אנחנו גם יושבים עם העורכת או העורך ומשוחחים על הספר. תוך כדי כך עולים ומתגבשים רעיונות. בשלב הבא אני מתחיל לחפש דימויים, צילומים, איור או עבודת אמנות. אני מנסה להגדיר את השפה הצורנית שאיתה יהיה נכון לייצג את הספר. כל אותו זמן מתנהל הדיאלוג עם הסופר. דיאלוג כזה מתקיים אגב גם עם מחברי פרוזה וגם עם כותבי עיון. זה שלב מאוד רגיש, וגדוש חרדות. אני מנסה למצוא קצה חוט שיוביל אותו אל תוך הטקסט. רעיונותיו של הסופר, שבא מהתחום הטקסטואלי, בדרך כלל סיפוריים או תיאוריים. אני לעומת זאת חייב למצות משהו מדויק ומרוכז במונחים צורניים. עטיפת-ספר היא מרחב אינטימי, קטן, מתומצת. כך גם טווח הזמן העומד לרשותי. אני עובד במסגרת נתונה ולחוצה של לוח-זמנים וכן אילוצים נוספים של עיצוב המוצר הזה. צריך לקבל החלטות בזמן קצוב, כשמרחב ההתלבטות והשינויים מוגבל.

כמעצב עלי לקשר בין הספר לקורא, לאו דווקא בין הספר לסופר. עם זאת, כמעצב אני צריך להזיז את האגו שלי ולשרת מוצר ועולם רעיונות ותכנים לא שלי. המתח הזה מפרה את הדיאלוג ומביא לכיווני חשיבה מעניינים ובלתי צפויים. אנחנו יוצאים למסע, לשותפות שאין לי מושג מה יהיה בסופה. לעיתים התוצאה מפתיעה גם אותי. במהלך העבודה, שאינו פשוט תמיד, נוצרים גם יחסים שהם מעבר ליחסי עבודה, כעין שותפות, הזדהות, אפילו סוג של חברות. עם זה שאני חייב לשמור על ריחוק מסוים, הספר במקרים רבים נהפך גם ל“תינוק“ שלי. אי אפשר להימנע ממעורבות רגשית. עיצוב העטיפה מסמן את סיום העבודה על הספר. זה הרגע שבו צריך לשחרר את הטקסט. אין יותר שינויים. עוד מעט ייחשף הספר לביקורת, יתחיל לחיות חיים משלו. אני שם בשלב הזה, יחד עם הכותבים והעורכים.

הרבה פעמים שואלים מה הביא אותי, או מה אני מביא איתי לעיצוב ספרים. התשובה היא כמובן מורכבת. לא למדתי גרפיקה, אני בא מאמנות. שנים רבות ציירתי, עסקתי באמנות ולמדתי אמנות. הייתי אומר שהמאבק או דווקא השילוב בין אמנות לגרפיקה וההשפעות ההדדיות ביניהן מאפיינים את הגישה שלי בעיצוב הספרים. הגרפיקה היא מדויקת, תכליתית יותר ומנומקת, והיא מסייעת לי להמיר רעיונות מופשטים, טקסטואליים לדימוי חזותי מרוכז. באמצעות כלים גראפיים אני מגיע לא פעם לתוצאות שמשולבים בהן רעיונות “אמנותיים“, אם כי ההבחנה בין אלה לאלה לא תמיד חדה וברורה. מקורות ההשראה הם אינסופיים, ומשתנים: אמנות קלאסית ומודרנית, קולנוע, קליפים בטלוויזיה, אופנה, קצב, צבע, מראה רחוב, שלטי חוצות, חנויות, מחשבים והעולם הדיגיטאלי, מוסיקה עכשווית וקלאסית, עטיפות של מעצבים אחרים, ספרי גראפיקה, טרנדים ומגמות בגרפיקה. הכול משפיע בדרך כזאת או אחרת. יחד עם זה, שילוב של עבודות אמנות על עטיפות צריך להיעשות מאוד בזהירות. לפעמים דווקא שילוב של יצירה קלאסית עלול להיות מניפולטיבי, ליצור תחרות או מתח לא נכון עם הטקסט. בספרי מקור אני מנסה לעתים לשלב יצירות אמנות ישראליות, כשאני חש שיש “דיבור“ מדויק ונכון בין היצירה לטקסט. יצירה טקסטואלית ויצירה פלאסטית עכשוויים יכולים לתת ניתוח ופרוש חדש אחד לשני, ומייצרים שכבה נוספת לעטיפה.

מהי עטיפה טובה? מה נחשב לעטיפה יפה? מובן שאין כללים אבסולוטיים, חד-משמעיים. השיפוט האסתטי של העטיפה חייב להביא בחשבון את מטרותיה, את דיוקה ואת יעילותה בשירות אותן המטרות. עטיפה שלכאורה אינה “יפה“ אך היא נכונה ומדויקת לספר, מעבירה היטב מסר נכון ומשיגה את מטרותיה, היא בסופו של דבר גם אסתטית. האסתטיקה נובעת מתוך מאפייני הז’אנר ומתוך המטרות שהצבתי לעצמי. הביטוי יפה או לא יפה הוא תולדה של אוצר הדימויים והציפיות, והוא אינו רלוונטי בהכרח. כמו שאמרנו, עטיפת הספר היא פרצופו, ולעיתים היא מנסה דווקא להסתיר דברים מסוימים ולהדגיש אחרים, כמו פנים של בני אדם. עטיפה היא מרובת הבעות וניתן לפרש אותה באופן שונה בזמנים שונים, לפני קריאת הספר, בזמן הקריאה או אחריה. גם אנשים שונים יראו לעתים בעטיפה דברים שונים.

לספר ארבעה ממדים. זו אינה תמונה או מודעה, אלא אובייקט בעל ארבע פנים: חזית, גב, שדרה, ופנים הספר. עטיפת הספר עצמה בנויה משלושה מרכיבים: חזית העטיפה, השדרה וגב העטיפה. לכל אחד מהחלקים תפקיד שונה; החזית היא חלון הראווה הראשון והבולט ביותר. תפקידו כאמור למשוך לסקרן. חזית העטיפה קובעת את אופייה ואת דמותה של העטיפה. גב העטיפה, שבו נמצא החלק התוכני, הטקסט הממצה את האופי והמסר של הספר, הוא החלק החשוב ביותר מכיוון שהוא קובע במידה רבה אם הקורא יסתקרן במידה כזאת שתביא אותו לרכוש את הספר ולקרוא אותו. הגב מוקדש כאמור בעיקר לטקסט, אולם הוא מצוי בדיאלוג עם החזית, אם על ידי משיכת הדימוי והצבע של החזית אל אחורי הספר, אם באמצעות אזכור לדימוי הראשי. החלק השלישי במארז, כלומר ההשידרה, הוא לכאורה הצנוע ביותר, אולם הוא גם החשוף ביותר, מכיוון שרוב הזמן זה החלק הנראה לעין כאשר הספר ניצב בין ספרים רבים על המדף. לכן השידרה צריכה להיות קריאה, בולטת, ולהכיל את מירב האינפורמציה: כותרת הספר, שם הסופר, ההוצאה. השידרה היא כעין מיקרו קוסמוס של הספר כולו, טלגרמה המדווחת בתמצית מירבית על הספר. לשידרה תפקיד נוסף, היא מחברת בין חלקי הספר ויוצרת קישור והמשכיות ביניהם.

לגופן, לאות עצמה ולצורתה, תפקיד עצום ביצירת הדימוי של הספר. בחירת הגופן ומיקומו הם מרכיב חשוב ומורכב בתהליך העיצוב. גופנים שונים מעבירים מסר ואווירה שונים; כך גם מיקומם על העטיפה של כותרת הספר או שם הסופרת או הסופר הוא קריטי: הם חייבים להיות בולטים וקריאים ועם זאת “לשבת“ נכון בתוך העטיפה ולנהל יחסים נכונים זה עם זה ועם הדימוי או הדימויים החזותיים. מיקום נכון של הטקסט, גם אם הפונט קטן, יוצר יותר בולטות וקריאות מאשר פונט גדול הממוקם לא נכון. גם היחס בין שם הסופר לשם הספר הוא מרכיב מרכזי שיקבע את איכות העטיפה. בדרך כלל אנו ממקמים אותם בסמוך זה לזה, כאשר שם הספר גדול ובולט מעט יותר, כדי שהעין תקלוט אותם ביחד כמבנה אחד.
הפונט צריך להתאים לאווירה ולמסר של הספר, והוא עוד כלי בהעברת האינפורמציה. למשל בעטיפה אהובה עלי במיוחד, לספר צימאון של שולמית הר אבן, ניסיתי להשיג את תחושת הארעיות וחוסר השלמות, שהספר מעביר, משהו ראשוני, שבור ולא מהוקצע. העטיפה כולה מינימליסטית, יש בה רישום עדין שאני עצמי עשיתי, והפונט משלים היטב את האווירה, ומדבר נכון עם האיור. אפשר לומר שזוהי עטיפה לדוגמה, במקרה זה דווקא במינימליזם ובענווה שיש בה.

אמרי זרטל

עוד על תערוכתו של אמרי זרטל (5-7/2010) - אמרי מעצב ספרים

 פרופ' יגאל שוורץ לתערוכתו של אמרי זרטל - הקוסם

לי רמון אוצרת התערוכה אמרי מעצב ספרים - אמרי