אמרי יושב ליד שולחן קטן בחדר עבודה קטן בקומת הקרקע של בניין משרדים גדול באור יהודה. הוא עובד בהוצאת ספרים (כנרת, זמורה-ביתן, דביר) המוציאה לאור כ-400 ספרים בשנה - כולם עוברים דרך מסך מחשב האפל שלו.
הספרים נכנסים למסך המחשב של אמרי בדרך אחת ויוצאים ממנו בדרך אחרת.
הם נכנסים ערומים, עוברים שם איזה תהליך אלכימי - שבעטיו אני מכנה את אמרי "הקוסם" - ויוצאים משם כשהם לבושים בקפידה: חזית וגב ושדרה.
פעם, הרבה לפני שהכרתי את אמרי, חשבתי שעורך - כלומר, אני ושכמותי, כלומר, מי שמכיר את הספרים "שלו" לפני ולפנים וגם את הסופרים "שלו" - הוא זה שאמור להיות הסמכות המכרעת בכל מה שקשור לספר: כולל העטיפה שלו.
ואולם, השכלתי ולמדתי - גם מאמרי - שגם אם העורך מבין את הספר שעל הפרק הכי טוב בעולם, ואולי גם את כותבו - אין זה אומר כלל שהוא מסוגל לבטא את ההבנה הזו בלשון פיגורטיבית, בשפה דימויית-עיצובית, בדרך ראויה.
רק לאחר דיאלוגים אמיתיים עם מעצבים גרפיים הבנתי שמה שאני צריך להעביר 
להם זה תקציר העלילה של הספר, הרקע ההיסטורי שלו וודאי שלא פרשנות מבריקה, אלא לצייר (במילים) איזה מרחב תודעתי ורגשי - ורצוי בקונטורים מטושטשים. ואז, מתוך העמימות המסוימת הזאת, "שולף" המעצב את האימאז'ים הנכונים ויוצר את העטיפה על שלושת חלקיה: חזית וגב ושדרה.
מעצבים גראפיים מתייעצים עם סופרים ועורכים אבל - אל לנו לטעות - יש להם עמדה ברורה ביחס ל"מה נכון" - והמנוסים והמוכשרים ביותר ביניהם (ואמרי שייך למיעוט הנבחר הזה) יודעים לנתב אותם בדרכי נועם ל"אופציה הנכונה".
בחדר הקטן שלו מול מסך המחשב, ברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית, עושה אמרי זרטל אמנות. האמנות שלו מבוססת על המון ידע, חוש מידה וטעם מעולה.
אמרי בורא אמנות באמצעות יצירת שילובים הרמוניים בין שני מעשי מצרף: הוא צריך למצוא דרך לחבר בין הנאמנות לרוח הספר והסופר לבין הצרכים של "השוק" בין הבולטות של הספר על מדף הספרים וכו', לבין השאיפות האמנותיות שלו.
את מעשה המצרף הזה - ההגותי, רעיוני, רגשי - צריך אמרי לבצע, לממש, באמצעות מעשה מצרף אחר שרכיביו הם מאגרים ענקיים של דימויים ויזואליים, מאגרים טיפוגרפיים (של סוגי אותיות) ושלל סוגי דפים, כריכות, שדרות וכו'.
אמרי צריך ליצור הרמוניה בין שני מעשי המצרף הזה, אבל - וכאן התמונה מסתבכת - לא נוחה מדי. שכן, אמרי, כמו הסופר, העורך וכל אדם יוצר שפונה לקהל, חייב לנוע על קו התפר שבין המוכר והבטוח לבין החדש והזר. הקורא שמעיף מבט על העטיפה של אמרי צריך לחוש שהיא מזכירה לו משהו - רצוי נעים, חם
אינטימי - אבל בה בעת היא מוזרה משהו, מטרידה, אבל לא יותר מידי.
בלשון אחרת, השאולה מהמילון הארוטי, אמרי חייב להיות מאהב מתוחכם. זו משימה קשה במיוחד, משום שעומד לרשותו רק הרף עין, אותו פרק זמן קצרצר שעינו/ה של הקורא/ת מרפרפת על הספר - שיש לו המון מתחרים.
זוהי - כך נדמה לי - סיטואציה מתסכלת משהו, שכן מדובר כאן בפיתוי ויזואלי שהוא רק "להקת חימום" ל"הופעה העיקרית": הטקסט המילולי בתוך הספר.
אמרי מודע ל"סיטואציה" הזו - הוא נזהר ממצב שבו העטיפה שלו תגנוב את ההצגה, שהרי עטיפה "יפה מדי" יכולה להעמיד את הספר באור מגוחך.
כשאנו צופים במבחר מעבודותיו של אמרי בגלריה מדובר ב"סיטואציה" אחרת.
כאן זוכה אמנותו במעמד של ה"הופעה העיקרית" ובאורח לגיטימי. כשעטיפותיו של אמרי מוצגות זו מול זו - במנותק מהספרים עצמם - קטנה חשיבותו של הרכיב המסחרי ובהתאמה גדלה חשיבותו של הרכיב האמנותי, ואנו יכולים להבחין במאפייניה הפרטיים, הייחודיים של השפה האמנותית העשירה והמרתקת שלו.
יגאל שוורץ
על התערוכה של אמרי זרטל - אמרי מעצב ספרים
למאמרו של אמרי זרטל - הכל משפיע עלי
למאמרה של לי רמון - אמרי מעצב ספרים
.jpg)
