בית האמנים בירושלים מציג את תערוכותיהם של אמנון דוד ער , שלמה סרי ,דרורית גור אריה ,מיכאל רידר ואיל פרי בתאריכים 12.12.09-16.1.2010 .
בתערוכתו של אמנון דוד ער יוצגו ציורים חדשים שלא הוצגו בתערוכתו במוזיאון תל אביב . במבט ראשון, נושאי התערוכה הם קלאסיים – עירום, דיוקנאות, ישו הצלוב. הטכניקה גם היא קלאסית – ציור שמן, עם הקפדה וירטואוזית על מבנה שיטתי, חלל אשלייתי, אור מלטף וצבעוניות טבעית. מבט נוסף מגלה שְער מבקש לקיים דיאלוג עם גדולי אמני העבר מתוך נקודת המבט שלו בתיאור חזותי רהוט בשפה עכשווית. הוא מצליח לצקת לכלי הציור המסורתיים, מגע חופשי ורענן ולמצות את סודן של שעות ישיבה מדיטטבית בסטודיו. בנוסף לעבודות החדשות מציג ער דיוקן עצמי ומספר עבודות שטרם הוצגו המספרות על תהליך עבודתו והתפתחותו הסגנונית.
שלמה סרי מציג בתערוכה "עתיד ורוד" תערוכת צילומים . הוא משוטט בנופי הארץ, ממש כאביו הצלם 60 שנים לפניו, מחפש את החלום ומוצא את שברו. בהר חומה שיטוטו נעצר. האדמה המבותרת שנדחסה ונעלמה תחת כובד הדחפורים ומסת הבטון שיוועה לאדם שיעצור, יזעק את זעקתה ובהרף העין שעוד נותר מנוף הקדומים, ינציח את הודו ואת כניעתו. צילומיו של שלמה הם עדות. שנתיים וחצי של צילום בהר חומה מתקבצים לתערוכה 'עתיד ורוד'. צילום סיזיפי, ממושמע, מפוכח ושזור בהומור מריר. צילום רומנטי במסורת הצילום ה'דון קיחוטי' המאמין שיש עוד דברים שחשוב לומר, שיש עוד בני אדם קשובים, רצון ואמונה בשינוי, בעתיד טוב יותר, בו המילים 'עתיד ורוד' יוכלו להיכתב ללא סרקזם.
רוית כהן גת תציג בתערוכה "להקה של ינשופים , מיצג ועבודת וידאו/סאונד. בעבודותיה עוסקת כהן גת בשירה נשית. במיצב שולחן העשוי מאריג סרוג במערכים גיאומטריים עזי צבע, כעיטורי שטיח פרסי (גולה סנגם, 2004), רקמה קטעי שירה, כפסוקי ברכה ותפילה, על דפנות מפת השולחן וצלחות סרוגות שהונחו עליו. חרוזים מיתממים חופני סוד ואמרות עממיות מתובלות בחוכמת חיים שרטטו עולם תרבותי, שבו נמהלו זיכרונות ילדות קשים ברמזים הומוריסטיים ועוקצניים למטבח, אוכל, אהבה והדרך לכיבוש לב גבר. במיצב נוסף Joony Joony (2007) נבנה חדר מקוננות מחופה בקירות אריג סגול סרוג, ככיסוי של חולין בבית אבלים. שירת הקינה המסורתית, העוברת מאם לבת, בקעה ממערכת הגברה חשופה, מתועשת, שחיללה את פולחן האבלות.
תערוכת הפסלים של מיכאל רידר "תנוחות מקובלות" נעה על הגבול בין הפרטי לקולקטיבי, בין הייחודי להמוני. באמצעות מקבץ הפסלים הנוכחי מתבונן רידר בכפל המשמעויות ובמתחים העולים מהם. דרכם הוא תר אחר אותה "תמצית" להבנת הקיום. בעזרת חיבור בין חומרים מנוגדים: נחושת, פלדה, עץ, סיבים וספוג תוך שימוש בטכניקות מורכבות של עיצוב וגילוף, יוצר רידר פסלים פיגורטיביים שהם מעין תערובת של הנאצל והיומיומי. באמצעות טשטוש הגבולות, בפסליו נטולי המיניות ועם זאת החושניים, מתייחס רידר לדואליות המרכיבה את עולמנו
על תערוכת ציוריה של הילה נבו "על לא דבר" , כותב אסי משולם , נדמה כי דבר איננו קיים באמת בציוריה של הילה נבו. המבט המשוטט בחללים האפלים שהיא בוראת מנסה להיאחז בנקודה מסוימת, להתייצב על איזו ממשות שתאפשר לו לתת בה אמון. כל ניסיון כזה, נתקל מיד בגבולותיה המיטשטשים של זהותם של החללים הללו, החמקמקה, הבלתי אפשרית, החומרית והרוחנית בו בזמן. דבר איננו קיים בציורים, והקיום המנוסח בהם, לעולם לא תהא ידו משגת להפוך לדבר. זהו קיום רפאים, קיום אשר נברא ומושמד ללא הרף, מנסח את גבולותיו ומתנער מהם, מתרחב ורגע לאחר מכן מצטמצם ונפסל. בקיום הזה אין גופים, כי אם צלליות של גופים. אין בו חלל כי אם צילו של חלל, אין בו זמן, כי אם צילו של זמן. זהו מרחב מיתי שבו האור והחושך אינם מוגדרים האחד על ידי היעדרו של השני, אלא כשני כוחות בוראים השרויים במאבק מתמיד זה עם זה. מאבק שהוא גם רגע המפגש של שני "לא-דברים" המבקשים ליצור איזה "לא-דבר" שלישי. הציור של הילה נבו מרקד על הרגע המיתי הזה - הוא תובע מן המבט לוותר על המקום, שממילא איננו קיים, לטובת היסחפותו אל תחתית התוהו-ובוהו, אל הרגע המכונן של הבריאה.
אומנות בירושלים .