ז'אק ז'אנו הוא אמן ישראלי בכיר שהציג בעשרות תערוכות יחיד במוזיאונים בארץ ובעולם. מאמרו של חוקר האומנות דוד שפרבר על ז'אק ז'אנו נכתב לקראת תערוכתו של ז'אנו בגלריה אנגל .

ז'אק ז'אנו: הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות ,מאת דוד שפרבר

בהתאם לתפיסה שלפיה שדה האומנות כוּנן על בסיס המודרנה החילונית, שיח האמנות המודרני נוהג לשרטט גבול ברור בינו ובין עולם הדת והאמונה. הדיסציפלינות של אמנות ותצוגה מוזיאלית, הבניות מודרניות חילוניות מהמאה ה-19, יצרו הבחנה ברורה בין אמנות (fine art) לאוּמנות (craft), ובכך הפכו את האמנות לשדה מובחן של תרבות גבוהה.[1] בד בבד הפכו האמנות והדת צוררות זו לזו, עד כדי כך שעולם האמנות נתפס לעתים כאנטיתזה מודרנית לדת וככוח המנסה לרשת אותה.[2] יתרה מכך, הנשגב הרליגיוזי, התיאולוגי,המטאפיזי, המיסטי והדתי נתפסים באופן אינסטינקטיבי כמעט כהפך הגמור מהנשגב האסתטי והצורני של האמנות, וזאת בניגוד לאמנות בעידן הטרום-מודרני.[3]

לשינויים התודעתיים המפליגים שהביאה העת המודרנית בעקבות עליית אמצעי השעתוק ואובדן הילת המקור, כפי שאיבחן וולטר בנימין (Benjamin), היתה השפעה מכרעת על הבניית הדיכוטומיה שבין אמנות לדת. בנימין איבחן תנודה בין שני ערכים יסודיים בתפיסה של יצירת האמנות: הערך הפולחני והערך התצוגתי. אם בעולם טרום-מודרני היתה האמנות חלק מהפולחן המאגי או הדתי, ומכך נגזר ערכה התצוגתי, טכניקת השעתוק המודרנית שיחררה את האמנות מהפולחן. כך נוצרו ערכי התצוגה המודרניים כערכים שמהותם נפרדת מעולם הדת.[4] על-פי בנימין, טכניקת השעתוק מנתקת את האובייקט מתחום המסורת, חותרת תחת הילת המקור שלו (האאורה) והופכת אותו לבן זמנו של הצופה.[5]

בדומה לקשר האינטואיטיבי שיצר השיח המודרני בין אמנות לחילוניות, פירוק הקשר המסורתי בין אמנות לדת הוא פרי עבודת הבניה מטעם מכונני השיח האמנותי, שלוותה בצבירה של הון סמלי, חברתי ופוליטי היוצר ומשמר עמדות של כוח ושליטה.

כמו האמנות המערבית המודרנית, גם התרבות היהודית החדשה, ובכללה שדה האמנות הישראלי, ביססו את עצמם על תפיסות ניטשיאניות של "מות האלוהים", ובהסתמך עליהן הדחיקו שיח מסורתי ענף.[6]הנתק שבין השיח הציוני-לאומי ליהדות העבר נוכח בתודעתה של התרבות הישראלית החילונית, והודגש כבר אצל הוגי הציונות. י"ח ברנר, למשל, כתב: "אנחנו היהודים החופשיים, אין לנו וליהדות כלום".[7]בהקשר האמנותי הציג את התפיסה הזאת החוקר והאוצר גדעון עפרת כך: "האם לא נכון להכיר בעובדה שהאמנות היהודית החדשה נולדה ברגע הסרת הכיפה? [...] אין לי חלילה שום עניין בהסרת הכיפה בפועל, אלא רק בהסרה המושגית – ולו הזמנית, ולו החלקית – ברגע שבו אתה נכנס לסטודיו. בבחינת של כיפתך מעל ראשך, כי המקום אשר אתה עומד עליו לא אדמת קודש הוא!".[8]

בשנותיה הראשונות של המדינההתייחסה ההגמוניה לא פעם לערכים יהודיים כאל ערכים המקדמים את שלילת המדינה, ועל כן קיבלה אותם כמעט אך ורק כחלק מתרבות אורחת. לפיכך הותר רק ללהקות מחו"ל להציג תיאטרון בשפת היידיש, ונאסר להוציא בישראל עיתון בשפה זו. הגבלות דומות חלו גם על תחום האמנות החזותית; בעשור הראשון למדינה, במוזיאון תל-אביב, נתחם הדיון באמנות יהודית אך ורק לעבודות של אמנים יהודים מחו"ל.[9]

גם כיום, נושאים יהודיים מודריםלעתים קרובות משיח האמנות ההגמוני הישראלי,[10]והיהדות, על גווניה ומופעיה השונים, מופיעה בשיח זה כמעט אך רק תחת מסגרת בקרה קפדנית וטהרנית, המתאימה ומכפיפה את תכניה לשיח המקובל. תכנים אחרים, שאינם כפופים לשיח זה, מודחקים לרוב אל עבר השוליים.

נתק זה מאפיין את שיח האמנות המרכזי בארץ. מיכל נאמן תיארהזאת כך: "אני לא פנימית לתנ"ך [...] 'גדי בחלב אמו' [ביטוי המופיע בעבודותיה] הוא ביטוי שאני משתמשת בו, אך הוא זר לי".[11] רפי לביא אמר בהקשר דומה: "מעולם לא חשתי את ההיבט הלאומי שלהיותי יהודי".[12]ויגאל תומרקין העיד על עצמוכך: "כולי פרדוקס: אזרח הארץ ומתעב את מרבית יושביה, ויחד עם זאת קשור לכל נימיה, נופיה ואורה. איני חש יהודי, ואני בכל זאת מכאן. איני משם. בגרמניה אין לי קשר לאדם, לנוף, לארץ. ובכל זאת, רוב רובה של תרבותי הינּה משם, לא מכאן. מאין באתי, מאמי היהודית? לאן אגלה, אל אבי הגרמני?".[13]

אמנים ישראלים רבים מעידים כי עיסוקם ביהדות אינו נובע ממקום פנימי המתקשר לזהות או למסורת, לחיבור לעבר או להמשכיות, וכי נדחפו לנושא על-ידי גורמים חיצוניים. "בסוף היום, לא משנה מה קורה – בעולם אתה 'יהודון'", אמר האמן גרי גולדשטיין.[14]

"מות האלוהים" – תהליכי הכלאה וטיהור

בספרו "מעולם לא היינו מודרניים" קובע הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור כי ההבחנה המקובלת בין טבע לתרבות היא המצאה מודרניסטית מובהקת. בפועל, גורס לאטור, המציאות נחווית כהיברידית יותר, ובני אדם נעים על סקאלה תרבותית המערבת בין טבע לתרבות.[15] תהליכי הכלאה (היברידיזציה) וטיהור (פיוריפיקציה) משמשים אצל לאטור כמעין קוד של המודרניות. המודרניזם, על-פי לאטור, מאפשר את התרבותם של יצורי כלאיים היברידיים, שאת עצם קיומם הוא מכחיש. בחברות לא מודרניות אפשר לזהות תהליכי הכלאה, אבל את טיהור הספירות הללו מההכלאה – תהליך ההופך אותן לקטגוריות נפרדות – אפשר לזהות, לדבריו, רק בחברות מודרניות.[16]

הסוציולוג יהודה שנהב הציע להחיל את תפיסתו של לאטור גם על ההבחנה המודרנית בין דת לחילוניות:[17] אליבא דשנהב, "האדם המודרני יכול היה להיות אתיאיסט ולהישאר דתי בו בזמן. הוא יכול היה לפלוש אל העולם החומרי, ליצור מחדש באופן חופשי את העולם החברתי, בלי לחוות את עצמו בשל כך כיתום בורא-כל שכולם נטשוהו".[18]

בעקבות דיון זה צמח המושג "פוסט-חילוניות",הגורס כי "חילוניות" ו"דתיות" אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה.[19] שילובים ממין זה הופיעו לאחרונה גם בשיח האורתודוקסי הפוסט-מודרני, למשל בדברי הרב שג"ר, שהמשיך את מסורתו של רבי נחמן מברסלב ודן בקושיות שאין להן תשובה, ברלטיביזם פתוח להשראה וב"דת רכה". על-פי חזונו של הרב שג"ר, "האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונלי ספקני, מבלי לפגום באמונתו, והצד השני ייאלץ להסתגל אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי, אלא כבעל אופציה אמיתית לקיומנו בעולם".[20]לאחרונה צצה גם הגדרה לדמות חדשה-ישנה – "הדתי החילוני", דמות היברידית שארוס דתי וביקורת התבונה משמשים בה בערבוביה.[21]

תיאטרון קודש– אמנותכאקט של יצירתיות דתית

חוקרי האמנות ריצ'רד הכט(Hecht) ולינדה אקסטרום (Ekstrom)ציינו, ובצדק, כי אמנות עכשווית אינה עוסקת בהכרח ביצירת תרבות חילונית, וכי היא יכולה להיות גם אקט של יצירתיות דתית. השיח המכליא בין הדיסציפלינות אינו מכוון לאתגר רק את עולם האמנות, אלא גם להצביע על ההיבטים האמנותיים המובנים בשיח הדתי.

מיכל גוברין, למשל, הדגימה כיצד ניתן לראות בפולחן ובתפילה היהודית מעין "תיאטרון קודש".[22]בדומה למערכות פולחניות אחרות, היהדות מעמידה מערכת מפורטת של אמצעי תיווך ותקשורת בין המאמין לאל. אלא שהפולחן הזה מכוון לא (רק) לצופה בשר ודם, אלא לצופה האלוהי. לדברי גוברין, הדרמה כאן אינה חיקוי של פעולה מן העבר (כפי שנוטים חוקרי דתות לפרש), אלא ביצוע של פעולה מתמשכת המתחברת למיתוסים עתיקי יומין. השחקן אינו מעצב דמות חיצונית לו, אלא שוקד על דמותו שלו ועל מילוי תפקידו בדרמה.[23]

תחום המיצג משבש גם הוא את ההבחנות המקובלות שבין מופע המכוון לקהל ומספר סיפור שאינו אימננטי לשחקן ובין אקט סימבולי מהותני,שבו גם תגובת הקהל הצופה והחוויה שלו הן חלק אינטגרלי מהפעילות.[24]גם תחום הפולקלור המתחדש, שהיה בעבר מוקצה, הופך לאחרונה לנושא שבו מותר וראוי לדון בשדה האמנות העכשווית, ובכך מפרה גם את השיח היהודי.[25]

סביב נושאים אלה התקיימו באחרונה תערוכות רחבות ממדים. כזו היתה, למשל, התערוכה "עקבות של קדושה" (Traces du Sacré), שהוצגה לראשונה במרכז פומפידו בפריז ולאחר מכן בבית-האמנות(Haus der Kunst) במינכן (2009, אוצר: ז'אן דה-לואזי). התערוכה בחנה את העיסוק ברוחני בשדה האמנות המודרני, וחקרה את הדרכים שבהן ממשיכה האמנות להפגין את הצורך והכמיהה של העולם החילוני ברוחניות. במוקד עמדה השאלה כיצד רעיונות מתחום הדת ממוחזרים, עוברים הזרה ומועברים לעולם האמנות. תערוכת ענק זו ניסתה לספר סיפור, והציעה במודע נראטיב לא שלם, מתוך רצון שנראטיב זה יתווסף לשיח וישודרג בעתיד.[26]

בתערוכה "מכשפי הארץ" (Les Magiciens de La Terre), שהוצגה במרכז פומפידו בשנת 1989 (אוצר: Jean-Hubert Martin), הוצגו עבודות של אמנים בני "העולם השלישי" שיצירתם נטועה במיתוסים ובפולחנים "פרימיטיביסטיים".ב-2009 הוצגה במוזיאון P.S.1שבניו-יורק התערוכה NeoHooDoo(אוצרוּת: Franklin Sirmans), שבחנה את השפעת התרבות הילידית הטקסית ביבשת אמריקה על היצירה העכשווית. בתערוכה זו הוצגו עבודות של כחמישים אמנים מרחבי יבשת אמריקה, הפועלים במדיומים שונים. העיסוק במאגיה ובטקסיות לא-מערבית עלה ברבות מהעבודות שהוצגו בתערוכה, והעלה תפיסות חדשות ביחס לדת וביחס לתרבות הילידית, שבעבר נתפסה בשיח המערבי החילוני כפגאנית-אלילית וכלא-רציונלית, ועל כן כנחותה בהשוואה לתרבות ולדת הנוצרית-מערבית.[27]

על רקע הבימה שניתנה למגמות הללו בחו"ל, מעניין להיווכח שבארץ השיח האמנותי עדיין נוהג לשרטט גבול ברור בינו ובין עולם הדת והאמונה.לרוב, כשאמנים ישראלים משתמשים ביצירתם בחומרי יהדות, גם אז דואגים הם, השדה והשיח ליצור חיץ בינארי בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים ובין יצירת האמנות שבה הם משובצים. כך מטוהר השיח מכל שמץ של מסורתיות. משפט מכליל שעשוי לאפיין את התופעההזו יישמע בערך כך: "בעצם החדרתו של שימוש זה (שימוש במוטיב יהודי-מסורתי) לתחום האמנות הפלסטית העכשווית, מתהווה הבסיס לחילולו".

בחברה הדתית, שימוש אמנותי בחומרי יהדות מעורר לא פעם פולמוסים, ולעתים אף נתפס כחילול קודש. באופן כללי מדירה עצמה החברה הציונית-דתית מתחום האמנות, אף שהדבר אינו בהכרח מחויב המציאות, ויעיד על כך גל היצירה הפמיניסטית הדתית המתגבר לאחרונה.

אשרור לנתק שתואר לעיל ניתן בתערוכה "דלות החומר" (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1986, אוצרת:שרה ברייטברג-סמל), הנתפסת כיום כאירוע שהציג תזה מרכזית ומכוננתבהיסטוריוגרפיה של האמנות המקומית. בתערוכה זו הציגה האוצרת שרה ברייטברג-סמל מקבץ יצירות של אמנים שיצירתם היתה, לטענתה, "דלת חומר". בטקסט שהופיע בקטלוג התערוכה, שבו הוצגה התזה שביסודה, זיהתה ברייטברג-סמלתמורות חילוניות בחברה היהודית בישראל, שמסורתה מבוססת בעיקר על מלים ופחות על דימויים חזותיים.

גםהתערוכה החשובה "כן תעשה לך..." (זמן-לאמנות, תל-אביב, 2003, אוצר: גדעון עפרת), שביססה את התזה של "תחיית היהדות באמנות הישראלית העכשווית" והשתלבה יפה בשיח ענף ומתגבר סביב "ארון הספרים היהודי", הסתמכה למעשה על שיח חילוני במהותו, המבקש לכונן את היהדות מחדש. היצירות שהוצגו בתערוכה שאצר עפרת מושמעו שם בעיקר כיצירות העושות שימוש בחומרי עבר מסורתיים, שבמקביל מבקשות לנכס את העולם המסורתי לפי תנאים חדשים ובאמצעות פירוק והזרה.האוצר, גדעון עפרת, הטעים: "עסקינן בפגישה בלתי אמונית חילונית עד תום".[28]

"סוּפרסתם– הצבה עברית"

כאמור, הרוח החדשה מבקשת לפנות מקום לשיח דתי או מאגי חי – ענף שבעבר הודר והודחקמשדה האמנות. יצירתו של ז'אק ז'אנומתחברת לרוח זאת. גוף העבודה של ז'אנו אינו נכנע להבניות שיצרו דיכוטומיה בין עולם הדת לעולם האמנות. לאורך שנות פעילותו הכליא ז'אנו בין הדיסציפלינות ואיתגר את השיח החילוני ההגמוני ואת שיח תרבות השוליים הדתיתגם יחד.[29]עבודותיו מקפידות לפוגג גם את ההבחנות המקובלות בין עולם חילוני הומניסטי, השם את האדם במרכז, ובין עולם טרום-מודרני שבו אלוהים הוא חזות הכל; אצל ז'אנו, "אנכי ה' אלוהיך" מתערבב ב"אנוכי" האישי, ומוכלא עם ה"הנני":

"אשרי האדם

הפשוטשהוא אדון לעצמו

שיש לו אני שיש לו אנוכי

שהוא הנני"[30]

בעבודותיו עושה ז'אק ז'אנו שימוש בדגמי מבנים של קבריםובתי-כנסת עשויים ברזל חלוד ומתפורר, בספרים בלויים, בשעווה שהותכה, בנרות נשמה ועוד. כל אלה מתאחדים לעיצוב פיסולי המחיה את האלמנטים השונים ונותן להם תוקף דתי ואמנותי גם יחד. ציורי הצדיקים והדיוקנאות של ז'אק ז'אנו הם מעין ניסוי במאגיה שימושית, המלווה בהעלאת שאלות ביחס להגדרת זהות וחיבור למסורות פולחן עממיות. גם ביצירות שנוצרו בהשראת טיול במחוזות ילדותו של האמן במרוקו נשקף הפולקלור העממי במבט פוסט-אוריינטליסטי החף מכל אקזוטיקה. עבודות ה"מסע" שלו – מריצות גלגלים שספרים או תשמישי מצווה חפונים בהן, כמו גם עבודותיו המתבססות על כסאות גלגלים – אינן ביטוי למסע נדודיםהנובע מכמיהה דיאספורית עזה המכוונת למעין "דור מדבר" נודד,[31]אלא מסע פנימי של חיפוש עצמי.המבנים המקושתים שיוצר ז'אנו, שילוב בין דגמי קברי צדיקים לקברי שייחים, מערערים על הדיכוטומיה שבין "ערביות" ל"יהודיות" במגמה לתת נראות לקשר ביניהן, שאותו מקפידה החברה הישראלית להדחיק ולהדיר.

באמנותהיהודית, ובאמנות בישראל נעשה שימוש רב באותיות, לעתים קרובות כחלק מציטוט טקסטים יהודיים.אותיות הברזל המרותכות המוצבותעל רצפת הגלריה בתערוכתו הנוכחית של ז'אנו עולות לא כמסמן של שפה או קול, אלא כאיכות מטאפיזית נפרדת, המתחברת למסורת חז"לית וקבלית של בריאת העולם מאותיות, ובעקבותיה היצירה כצירוף של אותיות.המודעות העצמית להיבריד המורכב עולה גם בעבודת הווידיאו "בבל" המוצגת בתערוכה (עורכת: נורית מלכין), שבה מחליף ז'אנו בתיאטרליות הומוריסטית זהויות ומציגסטריאוטיפים וקלישאות.
יצירתו של ז'אנו שואבת אפוא מעולם המסורת, ובאובייקטים שלו מיטשטש לא פעםהגבול שבין אובייקט אסתטי לחפץ מאגי. "הסטודיו שלי הוא כמו בית-כנסת. שם אני מתפלל לאלוהים שיעזור לי למצוא את האמת שלי, כדי שאוכל להיות אחד עם מה שאני עושה", מעיד האמן.[32]

אם כן, השימוש שעושה כאןז'אנו באובייקטים מעולם הדת אינו מעשה של הזרה, אלא מעשה כלאיים[33]המצביע על הקושי לתחום את המסורתיות בהגדרה סוציולוגית ברורה. קושי זה נובע מסירובה של היהדות הערבית להתמייןלקטיגוריות האירופיות של "דתיים" ו"חילונים".על רקע זה מצליחה יצירתו של ז'אנו ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא רק החלפה של אחת באחרת; בכך, למעשה, טמון כוחה.[34]

לפרטים על התערוכה, נא לחץ על הקישור:

ז'אק ז'אנו

ברצוני להודות לצחי מזומן, עורך המאמר

[1]בעת העתיקה ובאירופה של ימי-הביניים לא התקיימה הבחנה בין אמנות לאומנות. ר' על כך למשל V. Zolberg, Constructing a Sociology of Arts, New York, 1991.

רק באמצע המאה ה-17 החלה להיווצר ההגדרה העכשווית של האמנות כתרבות גבוהה שלה שמור מקום בין המקצועות ההומניסטיים. תחילתו של התהליך אמנם נטועה כבר ברנסאנס האיטלקי, אך הוא הואץ רק בעת החדשה, שכן המודרנה במאה ה-19 היא שיצרה הבחנה ברורה בין אמנות לאומנות.

 [2]ר' למשל שבא סלהוב,"שמים בשר ודם", מכונת קריאה.

readingmachine.co.il/home/books/book_s_118/chapter01_9471240

 [3]אמנון רז-קרקוצקין הדגים זאת בבואו לבחון את הביקורת שמשכה תערוכה שהציג יוסף (ז'וזף) דדון במוזיאון פתח-תקווה ב-2007. לטענת רז-קרקוצקין, הביקורת שהוטחה בתערוכה מדגימה "חרדה עמוקה המובילה להתלהמות". החרדה הזאת נובעת, בין השאר, מהאיום שמטיל הערעור על ההבחנות המקובלות בין דתיות לחילוניות, בין יהדות למזרחיות ובין אמנות לדת. ר' אמנון רז-קרקוצקין, "ציון: בין גילוי שכינה וגילוי הגר", הכיוון מזרח, כתב-עת לתרבות וספרות 17 (חורף תשס"ט, 2008–2009), עמ' 44–50.

 [4]וולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני (תרגום: שמעון ברמו), תל-אביב, 1987, עמ' 29–30.

[5]שם, עמ' 20–27.

[6]ר' על כך דוד אוחנה, לא כנענים, לא צלבנים – מקורות המיתולוגיה הישראלית, רמת-גן, 2008, עמ' 45–61.

[7]יוסף חבר (חיים ברנר), "בעתונות ובספרות", הפועל הצעיר, שנה רביעית, 3 (כ"ב חשוון תרע"א), עמ' 6–8.

[8]גדעון עפרת, וושינגטון חוצה את נהר הירדן, ירושלים, תשס"ח, עמ' 139–150.

[9]גליה בר-אור, "שיח זיכרון, עקורים ופליטים", העשור הראשון: הגמוניה וריבוי (קטלוג התערוכה), עין-חרוד, 2008, עמ' 122.

[10]על ההדרה של השיח היהודי מהאמנות המקומית ר' למשל אדם ברוך, חיינו, ירושלים, 2002, עמ' 77­–81.

[11]דנה אריאלי-הורוביץ, יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים, תשס"ו, עמ' 243.

Ruth Debel, "What Does It Mean to Be an Israeli Artist?", Art News, (May 1978), p.55 [12].

[13]יגאל תומרקין, "זהות", תומרקין: 1981–1982 (קטלוג התערוכה), תל-אביב, 1982.

[14]דנה אריאלי-הורוביץ, שם, עמ' 214. עוד על עניין זה ר' דוד שפרבר, אותות: מעגל השנה והשבת באמנות היהודית העכשווית, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז ליבר לתערוכות, רמת-גן, 2009, עמ' 16.

[15]ברונו לאטור, "מעולם לא היינו מודרנים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית – מבחר פרקים" (תרגם מצרפתית והעיר: אבנר להב. עריכה מדעית: יהודה שנהב), תיאוריה וביקורת 26 (אביב 2005), עמ' 43–73.

[16]שם.

 [17]יהודה שנהב, "מעולם לא היתה הלאומיות מודרנית (וחילונית): על הכלאה וטיהור אצל ברונו לאטור", תיאוריה וביקורת 26 (אביב 2005), עמ' 75–88.

[18]שם, עמ' 59.

[19]ר' על כך יהודה שנהב, "האם יש בכלל תרבות יהודית חילונית", הארץ, "ספרים".

www.haaretz.co.il/hasite/spages/903215.html

על הכלאה וטיהור כתהליכים המבנים את שיח האמנות המקומית ואת התייחסותו לתימות יהודיות ר' דוד שפרבר, "אות היא לעולם" – שבת, מרכז ליבר לתערוכות, אוניברסיטת בר-אילן, 2008; דוד שפרבר, "ניכוס הקול היהודי בשיח האמנות המקומית", מארב.

maarav.org.il/musaf/index.php/2009/08/voice11

[20]ר' שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), כלים שבורים, תורה וציונות דתית בסביבה פוסט-מודרנית, אפרת, תשס"ד, עמ' 13–28. ור' עוד שם, עמ' 45–55.

[21]ר' משה מאיר, "מארבע רוחות (יחזקאל, ל"ז) – תגובה למאמרו של ברוך כהנא 'לאן נושבת הרוח' (אקדמות כ')", אקדמות, כ"א (אלול, תשס"ח), 184–187. ור' עוד גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), ירושלים, 2005.

[22]מיכל גוברין, "תיאטרון קודש ביהדות", אמנות ויהדות, ירושלים, תשמ"ט, עמ' 243–265.

[23]שם.

[24]ר' עוד

Julia P. Herzberg, "Ritual in Performance", NeoHooDoo: Art for a Forgotten Faith (ex. Cat.), New York, 2009, pp. 54–67.

[25]ר' גלית חזן-רוקם, "מ'מזרחים בישראל' ל'קולות מזרחיים': מכיבוש ההגמוניה לשינוי רדיקלי – מאבק חברתי, שיח אינטלקטואלים וחקר הפולקלור", תיאוריה וביקורת 29(סתיו 2006), עמ' 247–254.שיח זה מכוון לריבוי קולות ולהעצמה של הלא-קאנוני, ובכך מציע נראות למה שאינו מוגדר. ז'וליה קריסטבה מכנה זאת "הבזות", ר' ז'וליה קריסטבה, כוחות האימה: מסה על הבזות (תרגום: נועם ברוך), רסלינג, תל-אביב, 2005.

[26]אלי פטל הציג שם את המיצב "היהיה" בגרסה מיוחדת שנוצרה במיוחד עבור חלל התצוגה. עבודה זו נוגעת בנוכחות הערפילית של האלוהות, ובמיוחד בהקשרה היהודי.

[27]Hal Foster, "The 'Primitive' Unconscious", Recodings: Art, Spectacle, Cultural Politics, Port Townsend, Wash., 1985, pp. 191, 198, 207–208.

נושא זה, בהקשרו היהודי, יעמוד גם במרכזה של התערוכה Reinventing Ritual: Contemporary Art and Design for Jewish Life, שתוצג מסוף שנת 2009 במוזיאון היהודי בניו-יורק (אוצר: דניאל בלאסקו). לצד התערוכה יוצגו שם גם עבודות וידיאו-ארט הקשורות לנושא, בתערוכה שתישא את הכותרת Rite Now: Sacred and Secular in Video(אוצר: אנדי אינגל).

 [28]ר' גדעון עפרת, "כן תעשה לך..." – תחיית היהדות באמנות הישראלית (קטלוג התערוכה), תל-אביב, 2003, עמ' 58.

 [29]ז'אנו מטעים: "את השפה של אנשי הדת והרוח אני מבין יותר משאני מבין את שפתם של האמנים". ר' זהבה גולדברג, ז'אק ז'אנו: בית החיים (קטלוג תערוכה ניידת), אמנות-לעם, 1998, עמ' 4.

 [30]מתוך "הבזקי הרהורים של האמן", שפורסמו בתוך: חיה אור, ז'אק ז'אנו, "אהיה אשר אהיה", מוזיאון חצר תל-חי, 1999, עמ' 21.

 [31]ר' שרית שפירא, מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית (קטלוג התערוכה), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991. ור' עוד גדעון עפרת, שיבת ציון – מעבר לעקרון המקום (קטלוג התערוכה), תל-אביב, 2002.

[32]ר' זהבה גולדברג, שם, עמ' 11.

[33]ז'אנו: "כשאני משתמש בנייר, ברצועות עור ובבדים שהיו פעם תשמישי קדושה אני בעצם לוקח חומרים פשוטים ומעניק להם משמעות שהיא מעבר לחומר; בכך אני מחזיר להם את הקדושה". ר' זהבה גולדברג, שם, עמ' 13.

[34]יהודה שנהב, "האם יש בכלל תרבות יהודית חילונית", הארץ, "ספרים".